סיפורי צדיקים

רבי שלמה דוד יהושע וינברג הי"ד, האדמו"ר הרביעי של חסידות סלונים, נולד בשנת תרע"ד לרבי אברהם וינברג מסלונים. נבחר לאדמו"ר בגיל 21, לאחר פטירתו הפתאומית של אביו בא' אייר תרצ"ג. נישא ב-ו' אדר תרצ"ד לסימה, בת ר' יצחק מנחם מענדל מאלכסנדר. היה סמוך כשנתיים על שולחן חותנו, ולאחר מכן שב לעירו ברנוביץ'. עסק רבות בענייני ציבור, ועל אף גילו הצעיר זכה להערכה רבה. נודע בענוותו, בפיקחותו, בהתמדתו ובניגוניו. בתחילת מלחמת העולם השניה, התחננו חסידיו בארץ ובארצות הברית שימלט לוילנה, אולם הרבי סירב לעזוב את חסידיו והועבר לגטו ברנוביץ. שם המשיך לדאוג לכל הנצרכים לכך, ולנהוג כאדמו"ר לכל דבר במסירות נפש, עד שנרצח בו' בחשוון יחד עם שמונה יהודים נוספים. כשיצאו אמר ליהודים שעמו: "מובא במדרש שהקב"ה צובע את לבושיו בדם ההרוגים על קדושת שמו, וכשמגיע יום הדין לובש אותו לבוש", והוסיף: "מה יכול להיות חשוב יותר מלהיות רשום על לבוש הקב"ה?"

דרכו בקדש היה לקרב הרחוקים, ומהקרובים והאהובים אצלו היה דורש הרבה חסידות ויגיעה. היה פעם בחור אחד בברנוביץ' שסר מדרך הטוב, ומרן ז"ל לא הרפה ממנו ותמיד קירבו מאד. באמצע השלחן קרא לו 'איצעלע' בלשון חיבה, ונתן לו השיריים, ואמר לו: הדלת עבורך תמיד פתוחה.

פעם היה בפנים בחדרו, ובחורי הישיבה שעמדו מבחוץ שמעו איך הוא מתווכח עמו: הלא אנחנו העם הנבחר! ולמה כשאני הולך ברחוב ניגש אלי גוי ונותן לי סטירה ואומר לי 'ז'יד'?! ענה לו מרן ז"ל: הלא אתה רוצה לשכוח שאתה יהודי! לכן בא הגוי הזה, ומזכיר לך שאתה יהודי… ועוד שאל: למה שרפו בגרמניא ספרי תורה (זה היה עוד לפני המלחמה)? ענה לו: כי היהודים לא קיימו את התורה, ובעצם מהו ספר תורה? לוקחים עור של בהמה וכותבים עליו. הם לא רצו לקיימה, אז גוילין נשרפין ואותיות פורחות באויר.

וביקש ממנו מרן ז"ל שיבוא בכל לילה אחרי העבודה לשטיבל, ללמוד קצת משניות וכדומה. אז ענה – מה יתן לי זה? אמר לו מרן ז"ל: כתוב: "ה' יספור בכתוב עמים", והענין הוא, כי בלשון העמים כותבים משמאל לימין, וכשאתה עובד הרי זה לא מצוה ולא עבירה, ובשמים כותבים על זה אפס ועוד אפס, ועל כל רגע נעשה אפס, עד שבמשך היום נעשה הרבה אפסים. אבל בסוף היום כשאתה הולך לקינא [=קולנוע] או לתיאטרון, אז מוסיפים בסוף מספר 1, עבירה אחת, ומעתה נעשה מליון עבירות. אבל אם בסוף היום תבא לבית הכנסת אז יכתוב בסוף, בצד שמאל, מספר 1 לצד המצוות, ויתוספו כל האפסים, ויעשו מליון מצוות…

בסיפור הזה ניתן להתבונן מכמה זוויות. אך דומה שאת התועלת הרבה ביותר נפיק ממנו אם נעמוד בחדר לצד הבחור הסורר – ונשמע את התוכחה המלווה בתקווה שהרבי מעניק לו: בעצם, הוא אומר, אתה אינך אלא אפס. מעשיך נעדרי משמעות לכשעצמם, וכולם סובבים סביב הציר שאינו מצווה, וגם איננו עברה. לא חכם גדול, ולא טיפש קטן… אך המוצא מכך, לכאן או לכאן, הוא שמעשה אחד בכוחו להשפיע על המערכת כולה ולתת לה משמעות אמיתית.

גם אנחנו, כל אחד ממקומו, יודעים ומכירים היטב את האפסות שבמרבית הזמן שלנו. ולא רק במעשים: גם בהבנת התורה אנו נעשים פעמים רבות כאפס ואיננו מבינים דבר, ובנוסף, אם נעמיק עוד מעט – הלא תכלית האדם הוא לעדן את מידותיו, כפי שכתב בפירוש רבי סעדיה גאון. אם כן, כל עוד שבע מידותינו הינן כפי שהן – הן מסתכמות בלא יותר משבעה אפסים… אך הבנה אחת בתורה, או משנה אחת שנלמדה כראוי, יכולים להתייצב לצד שבעת האפסים ולהופכם לעשרה מליון. על דרך הגימטריא נאמר, כי אחד ועוד שבע פעמים אפס עולים יחד לסך 1000, סוד אלף אורות שניתנו למשה בסיני וסוד ההלכות שעתיד לחדש תלמיד ותיק, הלא הוא ישראל בעל שם טוב.

פעם, בקידוש שהיה אחרי התפילה, ביקש האדמו"ר הצעיר מהרה"צ ר' יודל קאזלוישצ'נר, מתלמידי בעל "יסוד העבודה", שיספר איזה סיפור. משום כבודו של הרבי לא רצה ר' יודל לדבר בשום אופן, והתחיל הרבי הצעיר לומר את דבריו:

וסיפר, שהחכם הגדול שהמציא את משחק השח, הביא בשעתו את המשחק החדש לפני המלך שהתפעל מכך מאד. ושאלו המלך: איזו מתנה אתה רוצה ממני על כך? אמר לו החכם: כי היות ובשח ישנן ס"ד משבצות, הוא רוצה שהמלך יתן לו למשבצת הראשונה חטה אחת, בשני יכפלו אותה, בשלישי שוב יכפלו, וכן הלאה יכפלו כהנה וכהנה עד ס"ד המשבצות. צחק עליו המלך, אמר להביא חבילת חיטים, וחשב שיגמור את כל המשבצות בק"ג אחד של חטים. נתן במשבצת הראשונה חטה אחת, בשניה ב', בשלישי ד', ברביעי ח', בחמישי ט"ז, עד שבמשבצת האחרונה הגיע למספר בן כ"ד ספרות, מליארדים כפול מיליארדים, והבין שגם בכל העולם כולו אין כמספר החטים האלו.

כן הסביר האדמו"ר הצעיר, וסיים: שזהו שכתוב "אם תעזבני יום יומיים אעזבך". כי כאשר האיש נחלש יום אחד מעבודת השי"ת, אם יחלש למחרת יחשב ליומים, ואח"כ לארבעה, ואח"כ לשמונה וכן הלאה, עד שילך ויגדל לימים רבים.

כששמע זאת ר' יודל התחיל לבכות בקול גדול והיה חשש שיפגע ח"ו בבריאותו. אך הרבי בחכמתו הרגיעו ואמר לו: חכמינו ז"ל אמרו, שמידה טובה מרובה ממידת פורעניות, וכשיהודי שב לה' ולעבודתו ית', אז מתקרב יותר מהר, הרבה למעלה ממה שהרחיק עצמו. ונרגע ר' יודל.

כבסיפור הקודם מגלה הרבי חיבה למשחקי מספרים ההופכים לשיעור בעבודת ה', ושוב כמו בסיפור הקודם, מתגלה כיצד דבר קטן הופך לגדול ומשמעותי. כאן, הוא מלמד מהי "גדילה מעריכית": התופעה היוצרת תגובת שרשרת גרעינית, או עובר חי מתא בודד, מופיעה כאן בעבודתנו שלנו.

אם השתמש במשל הזה, וגם הבהיר בפירוש ש"מרובה מידה טובה", וודאי שהשגתו שלו את הבורא גדלה כך בכל יום. ועם זאת, הוא לא חדל להרגיש כאפס, ולעודד את עצמו שכל התקדמות קטנה צולחת את הפער האין סופי שבין אפס לאחד:

במוצאי שמח"ת היה אז ניגונים מיוחדים, וגם שירים שמחים ומשוררים שהיו שרים ברוסית ובפולנית. לבסוף אמר: עוד לא התחלנו לעשות שום דבר, הימים הנוראים כבר עברו ועוד לא התחלנו משהו לעשות, ונעשה מאד מאד ממורמר. ואמר: הלא עוד לא עשינו כלום, ועתה נתחיל מא-ב. והתחיל לשיר ניגון אלף בית… וגם החסידים היו ממורמרים מאד על שכבר עברו כל הימים טובים, ועכשיו עוברים שוב לששת ימי המעשה, לחורף הקשה ולחיי היום יום, בעניות ודחקות, והיה המצב מתוח מאד. אז אמר מרן בזה הלשון: בכל מצב ומקום שיהודי ימצא את עצמו, אם הוא מוסר לה' איזה רצון או שובר איזו תאווה, הרי זה יום טוב! ובזה החיה והחזיק את העולם שאפשר לעשות יום טוב כל השנה.