סיפורי צדיקים

הרבי ר' אלימלך מליז'ענסק, בעל 'נועם אלימלך' ואחיו של רבי זושא מאניפולי, נולד בשנת התע"ז בערך לאביו אליעזר ליפא ואימו מירל. היה מגדולי תלמידי המגיד ממעזריטש, אליו התקרב בעקבות אחיו. ספרו כונה "ספרן של צדיקים" והוא עצמו כונה "בעש"ט קטן". במובנים רבים עיצב את דרך החסידות בפולין כולה, בהתוותו את דמות הצדיק ואת אופן ההתקשרות אליו, ותלמידיו היו לגדולי החסידות בדור הבא, ביניהם המגיד מקוז'ניץ, החוזה מלובלין, האוהב ישראל והרבי מרימינוב. נפטר בכ"א אדר ה'תקמ"ז בעירו ליז'נסק ואחריו שימש ברבנות (אם כי לא כרבי) בנו רבי אלעזר.

שמעתי מעשה שהי' אצל אדמו"ר הרה"ק ר' אלימלך זצ"ל מליזענסק, שהי' בימיו איש אחד עובד ה', שהי' יושב בחדרו כ"ב שנים סגור ומסוגר על התורה ועבודה ולא יצא חוצה כל הכ"ב שנים, עד שהי' נדמה בעצמו שהוא אדם השלם. אמר: אצא החוצה ואראה את יושבי הארץ ודרכיהם, כי אני לא יראתי עוד מהבלי הארץ. והלך חוצה ושמע רעש גדול, כי אנשים למאות נוסעים להרה"ק ר' אלימלך זצ"ל מליזענסק, והתפלא מאוד: מה המה רואים אצל הרה"ק מליזענסק, שהמה רצים כל כך אליו? למה לא באו אלי, הלא אני לא ראיתי את עין הארץ כ"ב שנים וישבתי בחדרי כל הזמן סגור ומסוגר על התורה והעבודה?

והוסכם בדעתו לנסוע להרה"ק מליזענסק זצ"ל, ולראות בעיניו מה טיבו. נסע לליזענסק להרה"ק זצ"ל על ימים אחרונים של חג הסוכות, ובליל הושענא רבה היה מנהגו של הרה"ק זצ"ל לומר את ספר דברים, משנה תורה. גם האיש הנ"ל היה אומר משנה תורה עם הצדיק וחסידיו, וכשהגיע הרה"ק זצ"ל להפסוק: "ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעימך, כי אם ליראה", התחיל הרה"ק זצ"ל לצעוק להחסידים בקול גדול: אפשר אתם סוברים שהיראה זה 'מטאטא'?! לא כן, היראה כוונתו 'מורא'! והבן. מיד נפל פחד גדול על החסידים שהיו שם עד שהיו נופלים על פניהם ארצה, וגם האיש הנ"ל נפל על אפיו ארצה מגודל הפחד והאימה שהי' שם.

אך החסידים עמדו מיד על רגלם, אבל האיש הנ"ל נשאר מונח על הארץ מגודל הפחד והאימה שנפל עליו, ולא היה בו כח לקום ולעמוד על רגליו. ונשאר שוכב על הארץ כבחלשות (התעלפות), וכראות החסידים זאת הגביהו אותו מן הארץ והשכיבו אותו על מיטה. הוא לא נע בשום אבר, ושכב כל הלילה וכל היום של הושענא רבה וגם ליל שמיני עצרת עד בוקר של שמיני עצרת בלי שינוי.

ויהי כראות החסידים כי עבר זמן כזה ולא הוטב לו, נפחדו מאוד מזה. נכנס הרה"ק ר' אלעזר – בנו של הרה"ק ר' אלימלך זצ"ל – לאביו הק' וסיפר לו את דבר האסון מהאיש הנ"ל. אמר הרה"ק זצ"ל לבנו: קח מקלי והנח עליו. ולקח בן הרה"ק זצ"ל את המקל, הלך אל האיש הנ"ל והניח עליו ואמר לו: אבי מורי גזר עליך שתעמוד! ועמד מיד. אחר שעמד האיש הנ"ל מהתעלפותו נכנס לקודש פנימה ובכה לפני הרה"ק זצ"ל במר נפש, ואמר לו בזה"ל: אם כשראיתם דף אחד מספר מונח על הארץ בודאי הרימותם, למה אהי' גרוע מדף קרוע של ספר? הלא עסקתי כ"ב שנים בתורה ועבודה, הרם אותי. ואמר לו הרה"ק זצ"ל: לך לשלום השם יהי' בעזרך. מזה נוכל ללמוד שאין תכלית להאדם רק להתחבר אל הצדיקי אמת וגם מזה יבין מה הוא היראה.

[מתוך 'זכרונם לברכה']

ספרן של צדיקים

הנקודה שסביבה סובב הסיפור, היא הצורך בהתקשרות לצדיק. אותו אדם שביקר בחצרו של ר' אלימלך חשב כי אין מעלה גדולה ממעלתו, אך כשהוא נחשף לעומק עבודתו של הצדיק הוא נפל בחולשה על הארץ, ונסע ממנו כאדם אחר. ובאמת, לא במקרה מגיע האיש אל רבי אלימלך דווקא:

רבי אלימלך הוא הדמות, בה"א הידיעה, של הצדיק בחסידות, וגם בספרו נועם אלימלך תופסת דמות הצדיק מקום מרכזי, עד שהוא מכונה בחיבה בפי חסידים "ספרן של צדיקים" (על פי לשון חז"ל, "שלשה ספרים נפתחים בראש השנה, של צדיקים, בינונים ורשעים"). ניתן לראות בנועם אלימלך ממש "ספר הדרכה לצדיקים" – כמעט בכל מקום שנפתח את הספר, ידובר בו על עבודת הצדיק, כיצד הוא מתדבק בבורא, וכיצד הוא משפיע טובה וברכה לעם ישראל בכל התחומים.

אך מה עושה היהודי הפשוט כשהוא לומד מעט נועם אלימלך ליד שולחן השבת? ומה הרוויח היהודי שבסיפורנו, כשנוכח לדעת את הפער שבין עבודתו ועבודת  הצדיקים?

הכוונה, לא פסיביות

כאשר לומדים ב"נעם אלימלך" , התחושה הכללית היא שרבי אלימלך לא ממש מדבר אלינו באופן ישיר. הצדיקים יושבים ונהנים מזיו השכינה, ואנו זוכים לצפות בהם ונמשכים אחריהם. אבל אם בכך היתה מסתכמת כל ההתקשרות לצדיק, מדוע רועשת כל כך החסידות סביב הצדיק והקשר אליו?

נראה את דברי אחד מתלמידי רבי אלימלך, מהרי"ל מזאקליקוב: "כשאדם רוצה לעבוד הבורא ב"ה, צריך לילך לצדיק והוא יורה לו את הדרך… אבל כשאינו הולך להצדיק אז אינו יודע מאומה, אף על פי שלומד תמיד ומתפלל ועושה כל המצות, אבל אינו יודע לעשותם באהבה וביראה, ולא פרחת לעילא כנודע [עבודתו אינה עולה למעלה, מפני שהאהבה והיראה הן ה'כנפיים' שאיתן המצוה פורחת ועולה לפני ה']"… וזהו "אם אין אני לי מי לי". פירוש, כשאין אני בעצמי עושה מעשים טובים ולעבוד את הבורא יתברך שמו, מי לי? מי יעשה מעשים טובים בשבילי? "וכשאני לעצמי מה אני" פירוש, כשתעשה בפני עצמך ולא תדבק עצמך בצדיקים, "מה אני", אין אתה יודע מה לעשות ואיך לעשות המעשים טובים".

כלומר, הצדיק איננו פוטר מעבודה (כמו שיש החושבים בטעות), אלא מכוון אותה. אמנם רבי אלימלך הפיל יראת שמיים עצומה על הנוסעים אליו, אך הם בכוחות עצמם נדרשו לפעול, ולהכניס את האורות שקיבלו מהצדיק לכליהם שלהם. לעומת זאת, ללא הצדיק, עלולה העבודה כולה להיעשות ללא רגש אמיתי או כיוון נכון: "יראה של מטאטא" המאפיינת אדם שלא יצא מד' אמותיו, לא בגשמיות ולא ברוחניות.

יתכן, שזהו פירוש השיחה שניהלו רבי אלימלך והיהודי בסוף הסיפור: החסיד הטרי, שנוכח לדעת עד כמה רבה השפעתו של רבי אלימלך, מתחנן כי "יגביהו אותו" ואין כוונתו לנפילה תחת הספסל – שהלא ממנה כבר הגביה אותו רבי אלימלך. הוא רוצה להתעלות, לצאת ממקומו הראשון. כפי שאת שנות התעלותו דאז עבר כפסיבי, בישיבה ארוכה בחדרו, גם כעת הוא רוצה שירימו אותו ויסייעו לו לעבוד את ה'. אלא שרבי אלימלך מסרב בעדינות: "לך לשלום", הוא אומר לו. "ה' יעזור לך, אבל את הדרך תצטרך לעשות בעצמך".

ומהו סוד המטאטא? המטאטא מופיע בתנ"ך בהקשר של פורענות, "וטאטאתיה במטאטא השמד". אם כן, 'יראה של מטאטא' היא יראת העונש מפני "רצועה לאלקאה" (שלא יטאטאו אותי החוצה…). המטאטא הוא הכלי הכי נחות בבית, מטאטא = כלי, סוד המושג 'מלרע' (למטה בארמית) – הטוב הוא 'למעלה' והרע הוא 'למטה'. אכן, המטאטא יכול להיות כלי טוב לניקוי הנפש (בדומה לניקוי החזק שעבר היהודי בסיפור שלנו בבית רבי אלימלך) – מטאטא = כלי = טנא ר"ת טעמים-נקודות-אותיות, כלי התורה, אתם מנקים את הנפש.