סיפורי צדיקים

הרה”ג ר’ אלעזר ווייסבלום מליז’נסק זי”ע, בן הרבי ר’ אלימלך מליז’נסק זי”ע, נולד בערך בשנת תק”ב. כשהיה ילד, היה אומר אביו: “נזכה ונראה ליום הבר מצוה שלו”. האנשים לא ידעו מה יתרחש אז, אך כשהגיע לגיל הבר מצוה, קרא אביו הק’ להחייט שהזמינו אצלו לתפור את בגדי השבת של רבינו, ואמר לו שיכוון בכל התפירות לכבוד השי”ת. החייט עשה כאשר נצטווה, וכשהתחיל לחתוך הסחורה במקום שילבישו על הכתפיים, אמר לו רבינו: אמור כך – “הנני חותך כתפיים עבור רבי אלעזר, שלא יוכל לנוע בכתפיו רק עבור הבורא יתברך שמו”. וכן בהגיע לחתוך הסחורה במקום שמלבישים על ידיו וחלציו, אמר: “הנני חותך זאת וזאת עבור רבי אלעזר אשר לא יוכל להרים ידיו וחלציו רק עבור הבורא יתברך שמו”. וכך עשה בכל פעולות החייט. הגיע יום הבר מצוה שלו, ובא לפני אביו אחרי טבילתו במקוה שיניח לו אביו תפילין. הלבישו אביו במלבוש החדש הנ”ל, ופתאום נתעלה הילד בקדושה עליונה ונשגבה מאוד, ומיום ליום ראו בו הפלגות עצומות בהתעלותו בתורה ועבודה. אחר פטירת אביו, כשרבים בקשוהו להנהיג עדה, לא הסכים לזה בשום אופן, אלא היה נוסע יחד עם החסידים לתלמידי אביו, אף שסבל דחקות ועניות גדולה. רבי אלעזר נסתלק בכ”ח תמוז תקס”ו ומנוחתו כבוד בליז’נסק, בחדר החיצון של אהל אביו הק’.

סיפר האדמו”ר מטאלנא זצ”ל, מה ששמע ממחותנו רבי יעקב יצחק ווייסבלום מחיפה: רבי יעקב יצחק נולד בעיירה ליז’נסק, בביתו הק’ של הרבי ר’ אלימלך זי”ע (כי הוא היה נכד, בן אחר בן, לרבי אלימלך ועל כן התגוררו שם. והיה מספר שהדירה היתה בת שני חדרים ועוד פרוזדור קצר). בהיותו כבן שש שנים הבחין, שבחלק הקיר שמעל משקוף הדלת הראשית חסרה לבנה. שאל את אביו, רבי נפתלי, על כך, והשיב לו אביו: “ציפיתי שתשאל אותי שאלה זו, גם אבי ציפה ממני שאשאל אותו על כך”. והוסיף להוכיחו: “אלא שאני הבחנתי בזאת עוד בהיותי בגיל ארבע שנים, ואילו אתה הבחנת רק כעת, בהיותך בן שש”! וסיפר לו, שלבנה זו חסרה עוד מעת שהתגורר כאן זקנם הרבי ר’ אלעזר זי”ע בן הרבי ר’ אלימלך זי”ע, וצוואה מסורה בידם: לבל יתקנו את החור עם לבנה חדשה.

וכך היה העובדא: לאחר הסתלקותו של הרבי ר’ אלימלך זי”ע, הפצירו תלמידיו וחסידיו בבנו רבי אלעזר שימלא את מקום אביו, אבל הוא מיאן לשמוע כלל לדבריהם. בהגיע יום היארצייט הראשון, נכנסו אליו משלחת נכבדה ביותר של גדולי התלמידים, צדיקים וקדושי עליון, והפצירו בו מאוד שיסכים לקבל עליו את עול ההנהגה ויהא להם למורה דרך. קם רבי אלעזר ממקומו ואמר להם שאינו רוצה לשמוע עוד מזה. תפסם והוציאם חוץ לביתו, וטרק אחריהם את הדלת בכזה חוזק, עד אשר נפלה הלבנה ממקומה. וגזר הרבי ר’ אלעזר שלא יתקנו את הפרצה, כדי שידעו הבנים כמה חמור הדבר להיות רבי…

[זכרונם לברכה, עמ’ תרצה]

הצורך ברבי ומנהיג חי ונוכח, הוא בדרך כלל מיסודות דרך החסידות: חסידים רבים נזהרו שלא להישאר ללא רבי אפילו יום אחד, ואחרי כל פטירת צדיק באה הכתרה לממלא מקומו. אך יש צדיקים מיוחדים, שאין כל צורך למלא את החלל שנוצר בשעת פטירתם. אדרבה – יש להנציח אותו. אמנם תלמידי רבי אלימלך הקימו חצרות משלהם, אך בחיק משפחתו של הצדיק נותרה הלבנה החסרה…

כך היה גם עם הבעל שם טוב ורבי מנחם מענדל מוויטבסק, שבניהם לא ישבו על כסאות אבותיהם, וישנן גם דוגמאות בולטות יותר לעיקרון הזה: רבי נחמן מברסלב שתלמידיו סירבו למנות לו ממשיך והרבי מליובאוויטש שלא ייעד מישהו למלא את מקומו ואף חסידיו לא מעלים דבר כזה על דעתם.

אמירות כגון אלו עלולות להישמע מקוממות: היכן האמונה בה’, השותל צדיקים בכל דור ודור? אך בעצם, מטרת הנצחת החלל הפנוי היא אחרת לחלוטין. פעולתם של חסידי הצדיקים הללו, כרבי אלימלך בשושלת משפחתו, וכן רבי נחמן והרבי מליובאוויטש בחצרותיהם, היא גילוי יסוד תורת הבעל-שם-טוב שהצמצום אינו כפשוטו – לחשוף כי אין כאן חלל כלל וכלל! חלל עולה בגימטריא חיים, כיוון שדווקא משם מגיע גילוי של חיים נצחיים.

שלושת הצדיקים שהזכרנו, שהחלל שבפטירתם לא התמלא בדרך סטנדרטית, מוסיפים להחיות ולנבוע יותר מרבים וקדושים שבנם ישב על כיסאם. ומעניין, כי שלשת השמות אלימלך, נחמן ומנחם מענדל עולים תורה, וגם רצוא ושוב וגמילות חסדים. כך, שלושת עמודי העולם נכללים שלושתם בשלישית הצדיקים שאין להם תחליף – המוסיפים להעמיד את העולם גם בימינו אלה.