סיפורי צדיקים

רבי אריה לייב לוין, המכונה "אבי האסירים", נולד באורלא שליד ביאליסטוק (כיום בפולין) בשנות השמונים של המאה ה-19 לאביו בנימין ביינוש ולאמו עטיל. למד תורה בישיבות סלוצק, סלונים, בריסק, פינסק והלוסק, ולבסוף התקבל לישיבת וולוז'ין. עלה לארץ ישראל בשנת תרס"ה ולאחר תקופה קצרה ביפו, קבע את מושבו בירושלים. למד בישיבת תורת חיים והוסמך לרבנות על ידי רבי חיים ברלין, רבי שמואל סלנט והראי"ה קוק. נשא לאישה את צפורה חנה, בתו של הרב דוד שפירא. בשנות הרעב של מלחמת העולם הראשונה, איבדו שתיים מבנותיהם. משנת תרע"ז כיהן כמשגיח בתלמוד תורה עץ חיים. התפרסם בענווה, האהבה ופעילות החסד שלו, ובפרט בביקוריו הקבועים אצל אסירי המחתרות בהם תמך. הוא מסר את נפשו על צרכיהם בגוף ובנפש, והיה אף רבה של תנועת "ברית חשמונאים", המחתרת הדתית שהקים הרב משה צבי סג"ל. היה מקורב לראי"ה קוק למרות ההתנכלויות אליו, וכל גדולי ירושלים העריכוהו. בשנת תש"ח הקים את ישיבת "בית אריה". נפטר בט' ניסן, ערב שבת הגדול תשכ"ט ונטמן בבית הקברות סנהדריה.

בשנת תש"ל, שנה לאחר הסתלקותו של רבי אריה לוין זצ"ל, הגיע הסופר והרב שמחה רז לניו-יורק ונכנס ליחידות אצל הרבי מליובאוויטש. נקבעו לו עשר דקות, כיתר המוזמנים. הוא נכנס פנימה בשעה שתיים וחצי לפנות בוקר, והציג את עצמו. הרבי אמר: "לפני זמן קצר, קראתי בשבועון 'פנים אל פנים' רשימה על הצדיק רבי אריה לוין זצ"ל, פרי עטו של שמחה רז. האם אתה הוא המחבר?".

משהשיב לו שמחה רז בחיוב, ביקש ממנו הרבי שיספר לו על רבי אריה לוין.

לאחר עשרים דקות, הרבי הציע שישבו בסמוך לשולחנו וביקש מהסופר שיוסיף ויספר לו סיפורים על ר' אריה. משחלפה שעה, נכנס לחדר המזכיר, כשהוא משתומם על התארכות השיחה. הרבי אמר: "הנח לו! אני ביקשתיו שיישאר". המזכיר יצא.

הרבי רכן אל הסופר ושאל: "יש לך עוד סיפור בשבילי?…".

חלפה שעה נוספת של סיפור אחר סיפור. הרבי התעניין אם ר' אריה כתב חידושי תורה. אותה שעה שמחה רז לא ידע עדיין שר' אריה אכן כתב, כבר בצעירותו, פירוש על כל המשניות. הוא השיב: "איני חושב שר' אריה הותיר אחריו דברי תורה, אבל חז"ל אמרו: 'כל הנפרד מחברו, אל ייפרד אלא מתוך דבר הלכה, שמתוך כך זוכרהו'. אנו זוכרים את ר' אריה על-ידי סיפוריו ואורח התנהגותו. עבורנו, הוא היה בבחינת תורה מהלכת".

הוא הוסיף: "הנה, אנו נמצאים עתה בניו-יורק. אספר משהו שאמר לי ר' אריה על ניו-יורק: 'הברכה הראשונה של ברכות השחר היא 'ברוך אתה ה'… הנותן לשכווי בינה להבחין בין יום ובין לילה'. ועל כך שואל ר' אריה: 'האם אין לנו על מה להודות לה', עד שאנו מודים לו על כך שנתן לתרנגול שכל לצעוק קוקוריקו?… וכי זוהי התפילה הראשונה הראויה של היהודי?!'. אלא אם נביא את התרנגול מירושלים לניו-יורק, מתי יקרא את קריאת הגבר: לפי שעון ירושלים או לפי שעון ניו-יורק? לפי שעון ניו-יורק! זה מה שאנו אומרים: ריבונו של עולם, תן לנו את השכל לומר את הדבר הנכון, במקום הנכון ובשעה הנכונה, כפי שאתה נותן לשכווי בינה להבחין בין יום ובין לילה'…". הרבי חייך בהתפעלות לשמע הקושיה והתירוץ.

שמחה רז הוסיף וסיפר כי לר' אריה היו באים החלכאים והנדכאים. פעם הגיע אליו שמש של בית-כנסת, וקבל בפניו: "איזה חיים יש לי! כל הזמן אני סוחב ספסלים ושוטף רצפות".

ר' אריה השיב לו: "מה אתה שח!? אתה יודע מי אתה?!". ענה האיש: "בוודאי! מי אני? שמש עלוב…". אמר לו ר' אריה: "מובא בתלמוד, משמֵת משה התמנה יהושע – זקנים שבאותו דור אמרו: פני משה כפני חמה, פני יהושע כפני לבנה – אוי לאותה בושה, אוי לאותה כלימה! גמרא זו אינה מובנת. האם ייתכן שחז"ל מדברים בגנות יהושע?! אלא במה זכה יהושע שהוא בא להחליף את משה? לא בגלל גדלותו בתורה, שהרי נאמר על עתניאל בן-קנז שהיה מפולפל ממנו בתורה, אלא כיוון שהיה מסדר את הספסלים בבית-המדרש, כלומר היה שמש! עולה אפוא שזקני הדור דיברו בשבחו של יהושע. וכוונתם היתה: אף אנחנו יכולנו להחליף את משה, אלא מה: התביישנו להיות שמשים! וכיוון שהתביישנו, לא זכינו לכך. זו כוונת הגמרא 'אוי לאותה בושה!'…" הרבי התפעם מדבריו של ר' אריה, אחז בידו של שמחה רז ואמר לו: "זו הפעם הראשונה שאני שומע פירוש זה, והאמן לי כי זוהי אמיתותה של תורה!". משחלפה שעה נוספת, נכנס המזכיר בפעם השנייה, ניצב מאחורי הסופר, והחל לגרד בגבו עם צרור המפתחות שהחזיק בידו, כדי לרמוז לו שהגיעה העת לסיים…

הרבי נעץ את עיניו הכחולות-עמוקות במזכירו, ואמר לו: "כבר ביקשתי ממך להניח לו, הרי אני ביקשתיו שיישאר!". משיצא המזכיר מן החדר, רכן הרבי מול פניו של שמחה רז ואמר לו: "יש לך עוד סיפור בשבילי?…"

כך חלפו שעתיים וחצי של סיפורים על ר' אריה לוין, שהרבי שמע בשקיקה. השעה היתה כבר חמש בבוקר. רז, שהיה צעיר לימים, אמר לרבי: "בין מעלותיו של ר' אריה – שדלתו תמיד היתה פתוחה. לא היתה אצלו הגבלה של עשר דקות…". הרבי פרץ בצחוק מתגלגל כילד. רז הוסיף לסיום דבריו: "אתם האדמו"ר של החסידים. ר' אריה היה האדמו"ר של המתנגדים…".

בסיפורנו נוכחים שלש דמויות משמעותיות, שניתן להקביל אותם למאמר הידוע מספר יצירה: "בשלשה ספרים ברא הקב"ה את עולמו: בסופר, ספר וסיפור". הסופר היינו ר' שמחה רז, שכתוצאה מאותה פגישה כתב את ספרו הראשון והמפורסם "איש צדיק היה"; הספר הוא רבי אריה, שכדברי ר' שמחה היה "ספר תורה מהלך" ואת סיפורו מספר הסופר; ואילו הסיפור הינו הרבי בעצמו, השוקע בסיפור ומתאחד עמו בחשק גדול לשמוע עוד ועוד.

מדוע הרבי, שהחוט העיקרי שחיבר בינו לבין רבי אריה היה אהבת ישראל המופלאה שלהם, שקע בסיפור – במקום לקבל את "עמך בית ישראל" המחכים בחוץ? את התשובה נמצא בחלקו הראשון של המשפט בו פתחנו: "ברא הקב"ה את עולמו". ברא הוא גם לשון בריאות וריפוי, ושלושת הספרים בפגישתם אכן מרפאים את העולם כולו. אך לשם כך צריך הרבי, שהוא הנשמה הכללית של ישראל, וכאן ה"סיפור", להפנים את הסיפורים בהתקשרות עמוקה של "דעת עליון" העולה על השכל הרגיל ושיקוליו. כך התעצם הרבי עם דמותו של רבי אריה, ויכל להאיר (בדרכו המיוחדת) את מסריו העמוקים לעולם כולו. והנה, שמחה, אריה, מנחם מענדל עולה "אורו של משיח", וגם – "יפוצו מַעְיְנֹתֶיךָ חוצה"!