מכון גל עינירבי גרשון מקיטוב | והריחו ביראת ה'
רבי אברהם גרשון מקיטוב נולד כנראה בעיירה קיטוב או ברודי, לרבי אפרים מברודי. היה רב ומקובל בברודי שבגליציה, וגיסו של הבעל שם טוב. תחילה התנגד רבי גרשון לבעש"ט ולדרכו, ואף לנישואיו עם אחותו חנה, אולם לאחר התגלות הבעש"ט כצדיק, הפך לתלמידו המובהק ולידידו הקרוב. בשלב מסוים אף עבר למז'יבוז' כדי לשמש מלמד לבנו של הבעש"ט, רבי צבי. עליית רבי גרשון ומשפחתו לארץ ישראל היא הראשונה לעליית החסידים, ושימשה גשר ראשון בין תנועת החסידות במזרח אירופה ובין ארץ ישראל. בדרכו לארץ ישראל שהה רבי גרשון תקופה מסוימת בעיר קושטא, ולמדנותו וצדקתו חיבבו אותו על חכמיה. עם חלקם הפליג מאוחר יותר בספינה לארץ ישראל, ועם אחרים המשיך לשמור על קשר מכתבים. בבואו לארץ הגיע תחילה לעכו, ולאחר מכן השתקע בחברון למספר שנים. בכ"ט באלול תק"ט נסע לבקר בירושלים ושהה שם כשבועיים. באיגרת ששלח מספר רבי גרשון על הפצרות רבות שהפצירו בו תושבי ירושלים, האשכנזים מעליית רבי יהודה החסיד, שיהיה להם "לרב ולנשיא", וכבר שכרו עבורו דירה ובית מדרש, אולם הוא סירב באמרו בליבו: "כל ימי ברחתי מן הכבוד, בוודאי שעכשיו הוא מעשה פלוני [היצר הרע], הוא צד אותי במצודות הגאוה". לאחר כחמש שנים עבר לירושלים, הצטרף לישיבת המקובלים בית אל ולמד אצל הרש"ש הקדוש. לאחר פטירת אשתו בצום גדליה תקי"ז כתב רבי גרשון אל גיסו, הבעש"ט, כי החליט לצאת סמוך לפסח "אל ארץ בני מדינתנו" לשאת אישה, אך נראה שתוכניתו לא יצאה אל הפועל. רבי גרשון נפטר בירושלים, כ"ה אדר א' תקכ"א, ונטמן בבית הקברות בהר הזיתים.
שניים מתלמידי הבעש"ט זי"ע, היו פעם אצל הרה"ק רבי גרשון מקיטוב זצ"ל – גיסו של מרן הבעש"טזי"ע. בשהותם אצלו נכחו בתפילתו, והבחינו שבאמצע תפילת העמידה, נפלה לו קופסת הטאבק והרה"ק רבי גרשון הגביהה והריח ממנה.היה הדבר לפלא בעיניהם, עד שהרהרו אחריו – וכי ייתכן לעשות כן בתוך תפילת שמונה-עשרה?כעונש על כך, נגזר עליהם שלא יוציאו שנתם.
רבם הבעש"ט, שראה ברוח קדשו את אשר נגזר עליהם, חפץ לבטל את הגזירה מעליהם, מה עשה? בהיותם בצל קדשו בליל הושענא-רבא סילק מהם את המוחין. כאשר החלו לומר משנה-תורה, חשושאינם מסוגלים לכוון, ולפיכך אמרו את הפסוקים בפשטות, וירידת המוחין היתה עד כדי כך שכמעטלא הבינו את פירוש המילות.
אח"כ הלך הבעש"ט וחילק לכל הנוכחים בבית המדרש טאבק. התלמידים לקחו גם הם מעט טאבק, ומיד נפקחו עיניהם ושבו להם המוחין. אמרו התלמידים: "כעת רואים אנו שהרחת טאבק דבר גדול הוא, ומה לנו להרהר אחר רבי גרשון, אם ניתן לפעול ע"י הרחת טאבק עניינים כה נשגבים".
על-אתר פנה הבעש"ט ואמר להם: "דעו לכם שנגזרה עליכם מיתה, בגין ההרהור אחר הרה"ק רביגרשון, ובזה שחזרתם בכם מההרהור אחר הנהגת קדשו, הצלתי אתכם".
מסופר בזוהר, כי רב המנונא סבא היה פותח את תפילתו באמירה: "לבעל החוטם אני מתפלל, לבעל החוטם אני מתחנן". במאמר הזה, הפותח פתח להבין את הקשר בין תפילה לחוש הריח, טמון סוד קבלי עמוק: הוא מתייחס לז' תיקוני גלגלתא דאריך אנפין, בהן מלובשות שבע המידות של עתיק יומין. לא נבאר כרגע מה עניינם, אך האחרון שבהם נקרא 'חוטמא', ובו מלובשת המידה האחרונה, מידת המלכות של עתיק יומין. מהי המדרגה הזו?
מלכות דעתיק יומין, כשמה, היא המלכות העתיקה מכל. "בטרם כל יצור נברא" ישבו הצדיקים עם המלך במלאכתו, והוא מלך עליהם ונמלך בהם: האם לברוא את העולם, או לוותר על הרעיון? הצדיקים ("ועמך כולם צדיקים") השיבו בחיוב, והעולם היה למציאות קיימת.
גם לאחר הבריאה, אנחנו פונים בתפלה אל "אלוקים מלכי מקדם", מתוך זכרון כי הוא מייחס משקל רב לדעתנו ובקשתנו. תפילה הנובעת מחוויה כזו, היא תפילה משיחית של הנהגת העולם ותיקונו. כפי שעל המשיח נאמר "והריחו ביראת ה'", כך כל צדיק החווה את מלכות ה' בתפילה. תוך בטול עצמי והכרה בכך שה' הוא המנהל את המציאות, מבקש הצדיק את בקשותיו בתחושת שותפות פנימית עם הבורא יתברך. אצל אדם כזה אפילו הרחת הטבק היא פעולה של יראת שמים, ודבר לא מפסיק אותו מדבקות התפילה.
לסיום נביא סיפור נוסף אודות רבי גרשון, הממחיש את תחושת השותפות במעשה בראשית:
הרה"ק רבי גרשון מקיטוב, היה פעם בשבת קודש בטבריא בצוותא עם הרה"ק רבי נחמן מהורדענקא. האריכו ישיבתם בלילה עד שכלה השמן בנר והתחיל להיכבות, ואמר רבי גרשון בתמיהה: מה הוא זאת?! והתחיל הנר לדלוק כהוגן, ודלק כל הלילה וכל יום השבת עד למוצאי שבת, ואז נענה רבי גרשון ואמר: די. וכבה הנר.
ה'צדיק יסוד עולם' שבעצתו נבראו העולמות, שייך לסוד שם ש-די: "שאמר לעולמו די". הוא שולט על התהליך המכונה בחסידות 'עצם והתפשטות', ואף מסוגל לקבוע עד כמה תתפשט מציאות מסוימת. ככל שהצדיק גדול יותר רחבים יותר גבולות ההתפשטות שלו, ושיא ההתפשטות שייך למשיח – ששרשו במרחב העצמי האין סופי. בימות המשיח, נרו יאיר, תתפשט מכוחו קדושת ארץ ישראל בכל הארצות, עד ש"היה הוי' למלך על כל הארץ, ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד".