סיפורי צדיקים

רבי הלל הלוי מאליסוב מפאריטש נולד בעיירה חומץ שבבלארוס בשנת תקנ"ה, לאביו רבי מאיר מחסידי טשרנוביל. כבר בילדותו היה בקי בש"ס ובפוסקים, למד ספרי קבלה והתפלל עם כוונות האריז"ל, ועוד בטרם היה בר מצוה נשא אשה. כאשר הגיע לידיו ספר התניא, הפך לחסיד חב"ד, אך למרות מאמציו לא זכה לראות את פני האדמו"ר הזקן. בשנת תקע"ח נשלח על ידי האדמו"ר האמצעי "לקבץ גשמיות ולזרוע רוחניות" ביישובים החקלאיים שהקים הרבי במחוז חרסון בדרום אוקראינה, וכך הפך רבי הלל למורם הרוחני של עשרות אלפי יהודים. הוא הקדיש את חייו להפצת תורה וחסידות ומסר את נפשו על אספקת מזון כשר לחיילים היהודיים שבצבא הצאר. בשנת ת"ר התמנה לרבה של העיירה פאריטש שברוסיה הלבנה, ואחר כך עבר לכהן כרבה של בוברויסק הסמוכה. רבי הלל נהג לרשום כל דבר ששמע מרבותיו ולהוסיף ביאורים, וכן הלחין ניגונים חסידיים עמוקים. דברי תורתו כונסו בסדרת ספרי "פלח הרימון", בספר "אמרי נועם" ועוד. הוא הסתלק בעיירה חרסון ביום שבת קודש י"א מנחם-אב, "שבת נחמו" תרכ"ד, ושם מנוחתו כבוד.

רבי הלל היה מושפע של רבי זלמן זעזמיר, ופעם אמר עליו בשעת התוועדות: "לגבי רבי זלמן זעזמיר – אני כמו חתול".

אחר כך הסביר את עצמו: "אל תחשבו שהתכוונתי שכמו שהשכל של החתול שום דבר ביחס לשכל שלי, כך השכל שלי שום דבר ביחס לשכל של רבי זלמן זעזמיר, אלא שהשכל שלי והשכל של החתול שוים ביחס לשכל של רבי זלמן זעזמיר".

רבי הלל לא אמר אפוא רק ששכלו של רבי זלמן זעזמיר גדול משלו. הוא אמר דבר הרבה יותר מפתיע: כאשר עומדים מול שכלו של רבי זלמן זעזמיר, אין משמעות לפער שבין רבי הלל לבין החתול. שניהם, כל אחד בדרכו, עומדים לפני דבר שהוא גדול מהם לאין ערוך.

לכאורה אפשר היה לחשוב על המציאות כסולם: למטה נמצא החתול, באמצע רבי הלל, ולמעלה רבי זלמן זעזמיר. כל אחד נמצא במדרגה אחרת, ואפשר למדוד את המרחק שבין מדרגה למדרגה.

אבל רבי הלל בא ואומר שהמבט הזה אינו המבט היחיד. יש צורת הסתכלות אחרת, שבה כאשר פוגשים דבר שהוא גדול לאין ערוך, כל ההבדלים הקודמים נעשים חסרי משמעות. גאון חסידי עצום וחתול חצר אינם דומים זה לזה, כמובן, אבל ביחס למשהו שנמצא מעל שניהם לאין ערוך – הפער שביניהם כבר אינו משמעתי כלל.

זהו הבדל בין שתי דרכי הסתכלות, שאפשר לקשר אותו להבדל שבין חכמה לבינה. הבינה מביטה במציאות ורואה בה מערכת של מדרגות. היא מבקשת להבין את היחס בין הדברים: מה למעלה ומה למטה, מה קרוב יותר ומה רחוק יותר.

החכמה מביטה אחרת. היא מסוגלת לתפוס את המציאות כולה מול האור הגדול שמעליה, ואז מתברר שיש פערים שאינם רק גדולים יותר או קטנים יותר, אלא פערים אינסופיים. מול האינסוף, גם הבדל עצום בתוך העולם נעשה קטן.

ההבדל הזה נוגע גם לאופן שבו האדם מסתכל על העולם ועל עצמו. הבינה רואה את סדר ההשתלשלות: יש עולמות עליונים ותחתונים, יש מדרגות שונות של גילוי אלוקות, ויש הבדל בין עולם האצילות לעולמות שמתחתיו. החכמה, לעומת זאת, מסוגלת לראות את כל העולמות יחד, כמציאות אחת העומדת לפני הקב"ה. אין פירוש הדבר שאין הבדלים ביניהם, אלא שההבדלים הללו אינם תופסים מקום מול הנקודה המשותפת: כולם הם ביטוי לצדדים שונים של ה'.

כפי שרבי הלל עצמו מאריך להסביר במקומות רבים, ישנן נשמות דאצילות, הנקראות "זרע אדם", ונשמות מן העולמות התחתונים הנקראות "זרע בהמה". נשמות של אצילות קשורות בחכמה, בעוד אצל נשמות הבריאה ומטה מהן משמעותית יותר הבינה.

ובאופן מעניין, דווקא כאשר רבי הלל מעמיד את עצמו לצד החתול, הוא מבטא את המעלה המיוחדת של "זרע אדם". החתול נשאר בתוך עולמו, ואילו האדם מסוגל להרים את עיניו מעבר לעולם שבו הוא נמצא. הוא יכול לראות את עצמו, את החתול, את כל העולם כולו – ולהכיר בכך שמעל הכול יש אינסוף, השווה ומשווה קטון וגדול.

את אותה נקודה עצמה, ניתן לראות גם ביחס של רבי הלל לשבת:

פעם אחת הגיע רבי הלל לעיירה אחת. באותה עיירה היה גביר שכולם נהנו מן הצדקה שלו. הוא היה יהודי טוב ובעל צדקה, אך לא שמר שבת במלואה. רבי הלל לא רצה לקחת ממנו כסף, אף שהיה זקוק לכך.

באותה שבת שבה שהה רבי הלל במקום, חלה אותו גביר מאוד ושכב על ערש דווי. בני משפחתו רצו אל הצדיק שבעיר, רבי הלל מפאריטש. רבי הלל היה באמצע התפילה, ולכן לא יכלו לדבר איתו, אך תוך כדי התפילה צעקו לו: "שבת היא מלזעוק!" – כלשון ה"מי שברך" של שבת.

כששמע רבי הלל את המילים הללו, החווה סימן של הסכמה. לאחר שסיים את התפילה הסביר את משמעות הדברים: "שבת היא מלזעוק" – אם השבת זועקת עליך שאינך שומר אותה כדבעי, הרי זהו בעצם המקור של המחלה. וכאשר השבת תפסיק מלזעוק, אז "ורפואה קרובה לבוא".

בני המשפחה חזרו אל הגביר, שכבר היה במצב קשה מאוד, וסיפרו לו את דברי רבי הלל. בני העיר כבר ניסו פעמים רבות להשפיע עליו שיקבל על עצמו לשמור שבת כראוי, אך הוא לא הצליח לעמוד בכך. כעת, לאחר ששמע את דברי רבי הלל, קיבל על עצמו בלב שלם לשמור שבת. ובאופן פתאומי ונסי לחלוטין התרפא ממיטת חוליו, וכמובן שמר את מילתו.

רפואה קבלית וסגולית כמו זו שפעל רבי הלל, יכולה לפעול את פעולתה רק אם הנותן אותה שייך אליה באמת. אכן, בחסידות, משייכים את השבת לאותה הסתכלות של ספירת החכמה – זו שרבי הלל הזדהה עמה באמרה שהבאנו.

השבת מביאה אל העולם מבט שבו כל ההבדלים שבין בני האדם מקבלים את מקומם הנכון. האדון והעבד, האזרח והגר, ואפילו השור – שובתים ונזכרים שלא הם השליטים והיוצרים בעולמם, אלא יוצר בראשית.

רבי הלל, שהיה שייך בעצמו לעומק הזה של השבת, יכול היה לזהות את זעקתה ולראות גם את הרפואה שיכולה לבוא כאשר זעקתה נפסקת. במובן מסוים ניתן לומר כי רבי הלל עצמו הוא השבת. לכן הוא יכול לזעוק את זעקתה, וגם להמשיך ממנה רפואה.