סיפורי צדיקים

רבי יואל טייטלבוים מסאטמר נולד בשנת תרמ”ח לרבי חנניה יום טוב ליפא, האדמו”ר מסיגעט. כונה “העלוי מסיגעט” על שם עירו, ולמד בישיבת אביו בסיגעט. אביו נפטר בכ”ט בשבט תרס”ד, וימים ספורים לפני כן נשא רבי יואל את חוה, בתו של רבי אברהם חיים מפלאנטש. לזוג נולדו שלוש בנות, שכולן נפטרו בחיי אביהן ללא צאצאים. לאחר פטירת הרבנית נשא רבי יואל את אלטא פייגא בת רבי אביגדור מטשנסטוחוב, ולאחר מכן עבר לעיר סאטמר והחל לכהן כאדמו”ר. כאשר אלפי פליטים נמלטו להונגריה מאימת הגרמנים ימ”ש, קלט הרבי פליטים רבים בקהילתו וסייע להם להשיג תעודות וכספים. עם התגברות זרם הפליטים בראשית שנת תש”ג, ייסד ועד הצלה מאורגן לסיוע לפליטי המלחמה. לאחר פרוץ הצבא הנאצי להונגריה ניסה ר’ יואליש לברוח לרומניה, אולם נתפס ונשלח לגטו בקלויזנבורג. משם, נלקח ל’רכבת קסטנר’ והגיע לשוויץ. לאחר השואה היגר לאמריקה והקים מחדש את חסידות סאטמר, כיום מהקהילות הגדולות והחשובות באמריקה. רבי יואליש נודע כקנאי חסר פשרות, ותבע להתרחק בכל דרך מהחילוניות, ההשכלה והציונות. אך כאשר פנה אליו יהודי הנזקק לעזרה – סייע לו ביד רחבה בלא הבדל בין חסידים, ציונים או חילונים. נלב”ע כ”ו באב תשל”ט, ולאחר פטירתו המשיך לכהן אחיינו רבי משה.

הרבי מסאטמר זצ”ל היה מפורסם מאד בנתינת צדקה. מעשה באב לבנות בוגרות, אשר אחת מהן מאורסת היתה, ולא מצאה ידו די כסף לתשלום הנדוניה. זמן החתונה קרב והמחותנים איימו בעזיבת השידוך. נכנס אותו יהודי מדוכדך לביתו של האדמו”ר ותינה לפניו צערו בדמעות שליש. כל השומעים נדו בראשיהם והשתתפו אף הם בצערו. “כמה כסף חסר לך לסילוק החוב ולעריכת החופה ושאר ההוצאות?”, שאל הרבי. חישב האיש וציין סכום גבוה של כשלושים אלף דולר. האדמו”ר עליו נאמר “וצדיק חונן ונותן”, מיהר ונתן בידיו של האיש עשרים ותשע אלף דולר.ראה האיש ככה ומיד שבו עשתונותיו אליו, ובקול מלא רגש עמד והודה לרבי מסאטמר זצ”ל ולטוב לבו. הנה, אמר, חפץ היה בברכת הצדיק בלבד ועתה בדקות מועטות כבר נושע.
דבריו ומעשיו של האדמו”ר זי”ע – לימוד הם צריכים. התפלאו מקורביו: “וכי מה? אם נתן סכום שכזה בדקות מועטות מדוע החסיר מעט מן הכסף?” משאך יצא אותו יהודי את הבית, שאלו אותו המקורבים על כך, והשיב להם: “יודע אני את נפש האדם. לו הייתי ממלא כל משאלתו, לא היה מהרהר האיש בשמחה במתת שקיבל, אלא תוך דקות מועטות היה שוכח צערו הקודם שנשתחרר ממנו ומתפנה להתחרט ולהצטער שלא ביקש יותר… ואני רציתי בשמחתו השלימה!”

הרבי מסאטמר, נודע לא רק בנדיבות או בקנאות, כי אם גם בחוש ההומור שלו. אמרות שנונות לרוב התגלגלו מפיו, בהם הדרכות פקחיות ומחויכות שהעניק לחסידיו, או טרוניות על המצב בסביבתו ובעולם בכלל. אך השנינות שבסיפורנו מסתירה בחובה אמירה של ממש – לנותן ולמקבל כאחד.
מדוע דווקא הנתינה החסרה היא המשמחת יותר? מפני שהיא חלקית, וממחישה לנו היטב את המגבלות האמיתיות שלנו: לא לשוא נכתב במסכת אבות: “איזהו עשיר? השמח בחלקו”. דווקא החלק משמח, מפני שהוא נשאר לעד בגדר חסד שאיננו מגיע לנו, חלק שקיבלנו מתוך שלם גדול יותר. כאשר הנותן מעניק למקבל את התחושה שהחסד הוא מובן מאליו, שכל חוסר שלו יתמלא ללא שום סייג, הוא עלול להפוך את המקבל לקהה תחושה כלפי החסד הזה. כך, ניתן בקלות להגיע מ”איזהו עשיר השמח בחלקו” ל”אוהב כסף לא ישבע כסף”.

יש לציין, כי לא תמיד יש בכך רע: מסופר על בעל צדקה אחד, שסבב בביתו שלו כאחד העניים ונראה כמוהם בדיוק. עמם אכל, עמם שתה, ועמם שוחח. פעם פנה אליו אחד מן האורחים, שלא ידע כי מדובר בבעל הבית, בשאלה: “כמה זמן מותר להתארח פה?” והלה השיב לו בטבעיות: “לא יודע! כבר שנים אני פה, ואף אחד לא אמר לי מילה!”…

אמנם, שמחתם של האורחים פחתה בוודאי במהלך השנים ששהו בבית כזה, ואולי אפילו התחילו להישמע תלונות ותביעות לעוד – כטבע האדם. אך עם זאת, הביטחון והנינוחות שהשרה בעל הבית בסביבתו הם מצרכים נחוצים לא פחות, בוודאי על רקע החוסר והדלות של הנזקקים [ואכן, כך אומרת הגמרא: “‘די מחסורו אשר יחסר לו’ – ואין אתה מצווה לעשרו” הדאגה לעשות את המקבל עשיר ושמח, היא הידור מיוחד שדורש התבוננות בכל מקרה לגופו]. סיפורו של הרבי מסאטמר חשוב כדי ללמד אותנו, כי יש לתת את הדעת גם לפיתוח של הכרת התודה והשמחה במה שקיבלנו. ניתן לומר כי זהו פרוש הפסוק: “כי אתם המעט מכל העמים” – היהודים הממעטים את עצמם ואת התובענות שלהם מהקב”ה, שמחים ומודים גם – ואולי דווקא – על המעט שהם מקבלים.