סיפורי צדיקים

רבי ישראל פרידמן מייסד חסידות רוז’ין, נולד בג’ בתשרי תקנ”ז, לרבי שלום שכנא בן רבי אברהם המלאך. כשהיה בן שש נפטר אביו, והוא גודל וחונך על ידי אחיו, רבי אברהם מפראהביטש. צדיקי דורו העריצו אותו, ורבים מהם נסעו אליו כחסידים אל רבם. רבי ישראל התנהג כמלך ממש, דבר המשקף את גדולתם של ישראל שבני מלכים הם, והעושר והכבוד להם זכה עוררו את קנאתו של הצאר הרוסי. הצאר השליך את ר’ ישראל לכלא, ממנו נמלט באופן ניסי והשתקע בסדיגורה שבאוסטריה. נסתלק בג’ מרחשוון תרי”א.

סיפר רבי ישראל מרוּז’ין:
“פעם אחת היה איזה בן יחיד וטוב מאוד שהיה בסכנה גדולה. וצוה הבעל שם טוב לעשות נר של שעוה, ונסע ליער, ודִבק את הנר לאילן ועשה עוד עניינים ויחד יחודים, ופעל ישועה בעזרת השם יתברך.

אחר כך היה מעשה כזו אצל זקני המגיד הקדוש, ועשה גם כן כנ”ל. ואמר: ‘היחודים והכוונות שכיוון הבעש”ט איני יודע. רק אעשה על סמך הכוונה שכיון הבעש”ט’. ונתקבל גם כן. ואחר כך היה מעשה כזו אצל הרב הקדוש ר’ משה ליב מסאסוב ז”ל, ואמר: ‘אנו אין לנו כח אפילו לעשות כך. רק אספר המעשה והשם יתברך יעזור!’ וכן היה, בעזרת השם יתברך.

רבי ישראל מרוז’ין אהב מאוד סיפורי צדיקים, ונהג לעסוק בהם רבות. הוא התבטא כי “העולם אומרים, שכשמדברים במוצאי שבת קודש מבעש”ט היא סגולה לפרנסה, וכשמדברים מהרב הצדיק ר’ זוסיא זי”ע ומאחיו הרב הצדיק ר’ אלימלך זי”ע, מאחד מהם היא סגולה ליראת שמים ומאחד מהם היא סגולה לבנים. אך אני אומר כי לאו דוקא מהצדיקים הנ”ל, ולאו דוקא במוצאי שבת קודש, ולאו דוקא לדברים הנ”ל (כלומר שמכל הצדיקים, וכל זמן שמדברים מהם, ישנה סגולה לכל דבר)”.

הרוז’ינער לימד כי הסיפור פועל ישועות וממתיק דינים, וכי ישנם צדיקים (כמו רבי לוי יצחק מבארדיטשוב) שעצם הזכרת שמם כבר פועל בשמים ישועות למען עם ישראל. מה יש בו, בסיפור, שמעורר כל כך את הלב ואת העולמות העליונים?

בספר התניא מובא כי סיפורי המעשיות שבתורה מקשרים את האדם בחכמה עילאה, מקור התורה, ומכך משתמע כי הם גבוהים יותר מדברי תורה מפורשים. זאת, מפני שבספירת החכמה מאיר “אחד האמת”, הקב”ה בעצמו שמעבר לכל הסבר ותפיסה.

כאשר פונים אל השכל בתורות והסברים, מקבלים הארה אלוקית רבה או מצומצמת – לפי כח המסביר והמקבל. אך סיפורי המעשיות של התורה והצדיקים, מנכיחים את גילוי האלוקות כמו שהוא עצמו בחר להתגלות במציאות – ללא כחל ושרק.

אולי לכך התכוון אדמו”ר הזקן באומרו, כי הרחמים שהטביע ה’ בבריאה הם “הצדיקים (הם, סיפוריהם ודמותם) ואותות ומופתים שבתורה”. לולא הצדיקים והניסים, היה העולם מלא “דין”: נוקשה, מסודר ועצמאי, וללא כל רחמים ושבירת הסדרים המתבטאים בסיפורים רבים כל כך.

אם כן, דווקא סיפור יכול להכניס אור חדש לעולם, גם במקום שנראה סגור וחסר תקווה. כך התבטא רבי נחמן מברסלב, כי “מסיפורי מעשיות שמספר הצדיק יכולות להיפקד עקרות”. רבי ישראל מרוז’ין פעל כך גם הוא, בעזרת סיפור לא שגרתי בעליל:

פעם אחת, נתוועדו באיזה מקום הרב הצדיק רבי מרדכי מטשרנוביל זי”ע והרב הצדיק רבי ישראל מרוז’ין זי”ע. ובאה לפניהם בקשה מאשה המקשה לילד רח”ל, והצדיקים הקדושים חלקו כבוד זה לזה: זה אומר, שיעשה זה את הפידיון עבור האשה, וזה אומר שיעשה הצדיק האחר.

כך התווכחו, עד שהצדיק מרוז’ין פתח פי קדשו בסיפור מעשה: מעשה שהיה בעיר רומא, אשר שם מושב ראשי הכמרים ומתלמדים שם חוקי הכמרים ונימוסיהם, והיה שם נקבה אחת בת נכר, אשר שיח ושיג לה בספרי חוקותיהם ומלומדת מאד. ותתקנא מאד בגדלות וממשלת הכמרים, ושמה עצות בנפשה והתחפשה בלבושים ושמלת גבר לבשה, והתחברה לתלמידי הכמרים ולמדה נימוסיהם עד שעלתה על כל התלמידים. בתוך כך מת הראש מהכמרים, והחלו לחפש אחד מגדולי התלמידים לישב בראש על מקומו. ומצאו את הנקבה הזאת  הסבורים שהיא זכר, ובחרו בה לראש להם.

אכן, היא דרך אשה מנאפת אחזה, והרתה לזנונים וקרבו ימיה ללדת… ובתוך כך הגיע יום איד גדול, אשר היה החוק להתקבץ ביום זה קהל גדול ברחוב העיר, וראש הכמרים דורש לפניהם מחוקות הגוים. והיא היה מוכרחת ללכת אל מקום הקיבוץ ביום הנ”ל, והיתה קרובה ללדת, ובתוך הדברים שאמרה לפניהם אחזוה חבלי לידה והמליטה עובר. ונעשה רעש גדול בין ההמון הרב, ומאז עשו תקנה ביניהם: אשר בעת יתמנו ראש הכומרים, יבדקוהו תחלה אם זכר הוא או נקבה. וכשסיים הצדיק את המעשה, קרא: מזל טוב, מזל טוב! ואמר לבעל האשה: לך לביתך כי אשתך המליטה זכר.

אמר הרה”צ רבי מרדכי מטשרנוביל להרה”צ מרוז’ין: לפלא בעיני לעשות פידיון עם סיפור מעשה! השיב הרבי מרוז’ין ז”ל: ואתם איך תתנהגו בעניין כזה? והשיב: הלוא ידוע שיש ס’ ריבוא אותיות בתורה, וכנגדם ס’ ריבוא נשמות ישראל. והנה אם האדם חוטא ח”ו, הוא פוגם באות שבתורה המכוון כנגד נשמתו. על כן, כשבא לפני עובדא כזו, אני מחפש את האות שמכוון נגד נשמתו ורואה איך שמגיע הפגם, ומתפלל להשם יתברך ומתקן גם כן הנשמה, ועל ידי זה נושע האיש. אמר רבי ישראל מרוז’ין: אבל ביני וביני, טרם שמתוקן הדבר, איך יעצרו כח לסבול צער נפש ישראל?! ובמעשה זו שספרתי אפילו אם יספרה איש פשוט, יפעל גם כן ישועה.

שאל לו רבי מרדכי: מהיכן לקחתם זאת, לפעול ישועות בסיפורי מעשיות? השיב לו הרה”צ מרוז’ין: מתורתנו הקדושה! אצל אליעזר עבד אברהם כתיב: “ויושם לפניו לאכול”, וראה ששורה דינים בהמאכל (כמובא במדרש, ששם בתואל רעל בצלחתו). על כן אמר: “לא אוכל עד אם דיברתי דברי” וגו’, ופעל בסיפור המעשה שלו שהפך המלאך את המאכל כידוע. וזה שפירש רש”י “יפה שיחתן של עבדי אבות מתורתן של בנים”, שיפה הישועה שפעל העבד אליעזר בשיחה של סיפור מעשה, יותר מהישועה שפועלין על ידי התורה.

כיצד יכול אפילו יהודי פשוט לחולל ניסים בעזרת סיפור? ניתן להבין זאת מתוך דברי התניא שהוזכרו כבר: “…איך הקורא בסיפורי מעשיות שבתורה הוא מקושר בחכמה עילאה? על פי מה שכתוב בכוונות… [כי] כמו שהאדם עוסק למטה כך דיוקן האדם העליון למעלה… שהוא שרש נשמתו”.

שורש נשמת האדם התחתון, הוא באדם העליון – הקב”ה בעצמו כביכול. לכן, כל מעשה ודיבור ומחשבה שלנו מעוררים את שורשנו העליון לפעול באותה הצורה, כפי שדרש הבעל שם טוב על הפסוק: “ה’ צלך”. כשאנו מספרים סיפור, אנחנו מוותרים על השכל וההבנה וניגשים אל המופלא והמפתיע, וכך נעשה גם בשמים שמעל. בפרט כאשר הסיפור מסופר מתוך התקשרות לצדיקים המעוררים עת רצון למעלה, יש בכך כח לחולל שינוי של ממש במציאות, להמתיק דינים ולחולל ישועות.