סיפורי צדיקים

רבי מנחם מענדל מויטבסק נולד בשנת ת”צ לערך, לאביו רבי משה שהיה מתלמידי הבעש”ט. בגיל צעיר ביותר כבר היה לתלמידו של המגיד ממעזריטש, שטיפחו לתורה ולעבודת ה׳ ואף נסע עמו אל הבעל שם טוב הקדוש. לאחר הסתלקותו של המגיד חזר לויטבסק והשתקע בהורודוק הסמוכה. ריכז סביבו אלפי חסידים שבתוכם מן הגדולים שבתלמידי המגיד. בחודש אדר תקל”ז עלה רמ”מ לארץ ישראל בראש קבוצת חסידים בת שלוש מאות איש. הם הגיעו לארץ בה׳ אלול תקל”ז, בתחילה התיישבו בפקיעין ולאחר מכן עברו לצפת. בשל רדיפות ערבים ותורכים בעיר, וכן מאחר שנדחו מהקהילה הקיימת, עברו לעיר טבריה. ביום שני, ר”ח אייר תקמ”ח צווה לאלו שעמדו לידו לצאת מהחדר ”כי הנה ה׳ נצב עלי”, וכעבור שעה נסתלק בהשאירו את בנו יחידו רבי משה. נקבר בבית העלמין הישן בטבריה בחלקת תלמידי הבעש”ט.

לרבי מנחם מענדל מויטבסק היה תלמיד, בשם ר' משה. פעם אחת, שמע ר' משה את הרבי בוכה. כשהתקרב – כנראה שהיה מן המקורבים אליו – שאל אותו: רבי, מדוע אתה בוכה?

ענה לו הרבי: אני בוכה משום שאני רואה ברוח הקודש, שמכל העבודה של צדיקי הדור הזה – מכל הדבקות, מכל חוויית השבת, מכל מה שאנו עובדים עליו ומדברים עליו, מכל זה לא יישאר אלא דבר אחד בלבד: "אַ טרוּנק בּרוֹנפֶן" – לגימה של משקה…

כששמע זאת ר' משה, אמר שיש בידו עצה כיצד לא תשתכח תורת החסידות. שאל אותו הרבי: ומה העצה? אמר לו ר' משה: שהרבי והקאליסקער – חברו של רבי מנחם מענדל, רבי אברהם מקאליסק  – יקבעו ביניהם שיעור בגמרא. אם אתם, שני גדולי הדור, תשבו יחד ותלמדו בחברותא דף גמרא בנגלה – זו העצה שתורת החסידות לא תשתכח.

העצה מצאה חן בעיני הוויטבסקער, שאף הרשה לרבי משה להיות נוכח בשעת הלימוד. אך בתנאי אחד –  שישב ויביט כל העת למטה, אל הארץ, וחס ושלום שלא ירים את עיניו להביט בשני הצדיקים.

כך התחיל אותו שיעור. הצדיקים ישבו ולמדו יחד, פעם אחר פעם. אולם לאחר זמן לא יכול היה אותו חסיד להתאפק. בין בכוונה ובין שלא בכוונה – הרים לפתע את ראשו והביט בפני רבי מענדלי מויטבסק. באותו רגע הסתנוור מרוב האור, ואיבד את ראייתו. החל החסיד לבכות לפני הרבי: זו תורה וזו שכרה? האם זהו העונש על שהרמתי את ראשי והבטתי בך לרגע?

אמר לו רבי מענדלי: את ראייתך אחזיר לך כעת, אך מעתה לא תבוא לכאן עוד. ומאחר שעשית דבר שלא כשורה – דע לך שחמש שנים לפני שתסתלק מן העולם תחזור ותתעוור. ואכן, באותה שעה חזרה אליו ראייתו.

עברו השנים. רבי מענדלי כבר נסתלק מן העולם. יום אחד, לפתע – איבד אותו ר' משה שוב את ראייתו. מיד הבין מה הדבר מרמז: לפי דברי הרבי, נותרו לו כעת חמש שנים לחיות בלבד. אולם עדיין היה אדם צעיר, והדבר ציער אותו מאד. לא רק עצם העיוורון, אלא גם המחשבה שעליו למות בתוך שנים מעטות.

ישב וכתב פדיון נפש לרבי מרדכי מלעכוויטש, שהיה אז בחוץ לארץ ורבי אברהם מקאליסק מינה אותו לממשיכו. במכתב סיפר לו באריכות את כל המעשה שאירע עם רבי מענדלי, וביקש רחמים על עצמו: הוא עדיין צעיר, ולפי הסימן שנתן לו הרבי – נותרו לו רק חמש שנים לחיות.

לאחר זמן קיבל תשובה מרבי מרדכי. במכתבו כתב לו: את העיוורון איני יכול לקחת ממך – הוא יישאר. אך בוודאי אין הכרח לפרש את דברי רבי מענדלי כך שתוכל לחיות רק חמש שנים. יתכן לומר שהתכוון, כי תתעוור לכל הפחות חמש שנים לפני בוא יומך. לכן אני מברך אותך שתחיה עוד שנים רבות – גם אם תהיה עיוור. וכך אכן היה.

רבי משה, החסיד המסור, זכה לשמוע מרבו דבר אמיתי מאוד – ומזעזע מאוד: אם לא נטכס עצה, דבר מעומק החסידות לא ישאר. אבל למה זה כך? מהי הסכנה הנשקפת לחסידות?

בשביל לענות על השאלה הזו יש להעמיק באישיותו של רבי מנחם מענדל מויטבסק, שהיה חותם על מכתביו "השפל באמת". רבי מנחם מענדל ניחן בשפלות עמוקה, ומסופר כי פעם אחת כשאחד מגדולי חסידיו שיחר לפתחו התמרמר בינו לבין עצמו: "מדוע הוא הולך אלי ולא אני אליו?", אך מיד לאחר מכן, ישב על מקומו כמלך וקיבל את פני החסיד שלהרגשתו היה גדול ממנו…

בדומה למשה רבינו, שהיה ענו מאוד ועם זאת מלך ישראל, גם רבי מנחם מענדל ראה בעצמו אין ממש – ומלכותו היתה לבוש לאין שהיה. כל גינוני השררה נועדו לאפשר לו לפעול במציאות, ולהוביל את התבססות החסידים בארץ – יחד עם תחושת האין העמוקה הזו, וככלי הכרחי לה. הקשר של רבי מנחם מענדל למשה רבנו מומחש גם בשלושת ה'משה' שסבבו אותו: אביו ובנו נקראו שניהם משה, וגם תלמידו החשוב שבסיפור זה.

יש ואין

אם נרחיב מעט את היריעה, ניתן לומר כי ישנם צדיקים של "אין" וצדיקים של "יש". צדיקים של אין חשים את ביטול המציאות לבוראה, וצדיקים של יש חשים את האהבה והיראה – את הממשות של היהודי העובד את ה' ומתייחס אליו. לכל צד שורש אמיתי באלוקות, אך צדיקי ה"אין", מהם רבי מנחם מענדל, גבוהים לאין ערוך מצדיקי ה"יש" המורגש (יש עוד מדרגה של "יש האמיתי", שלא עליה מדובר כאן).

גם היותו דור מקשר בין שני "משה" מתקשר לכך. על משה רבנו מודגש בזהר, כי "'משה משה' לא פסיק טעמא בגוויהו": לשאר הנביאים, כשנכפלה הקריאה בשמם, ישנו טעם מפסיק המחלק בין הקריאה הראשונה לשניה. אצל משה רבנו לעומת זאת, המילים "משה משה" מופיעות ברציפות וללא הפסקה כלל. רבי מנחם מענדל, אם כן, הוא בבחינת "לא פסיק טעמא בגוויהו" ביחס לאביו ובנו… הוא נמצא ביניהם, אך נעלם ומתאיין כל כך – שאין זו הפסקה כלל.

בין חסידות לגמרא

תורת החסידות, ביחס לתורת הנגלה, היא כולה "אין" – היא עוסקת בנבכי התורה והנפש, ומבוססת על גילויים עליונים של יודעי ח"ן, שהיו נעלם גמור עבור רוב  עם ישראל לאורך הדורות. לעומתה, התורה הנגלית היא בחינה של "יש" – היא עוסקת בעולם החיצוני והממשי, והיתה נגישה לכל יהודי מאז מתן תורה.

עצתו של ר' משה, לפיכך, היא לקשר את האין והיש, את החסידות עם הנגלה, בדומה ליכולתו של רבי מנחם מענדל לחבר את שפלותו הפנימית עם גינוני המלכות החיצוניים. זו עצה מופלאה ואמיתית – אך את האור הרב שמופק מחיבור כזה אפילו הוא, נותן העצה, איננו מסוגל להכיל. הוא מאבד את מאור עיניו וכמעט את אריכות חייו, אך רבי מרדכי מלעכוויטש פועל עבורו אריכות ימים. בסופו של דבר, האיש שהאריך את ימי החסידות בעולמנו – זכה לאריכות ימים בארץ ישראל.

(א' אייר ע"ז)