סיפורי צדיקים

רבי מנחם נחום מטשרנוביל נולד בשנת ת”ץ לאביו רבי צבי, ועל פי מסורת המקובלת בחב”ד, היה רבי נחום נכדו של רבי אדם בעל שם. נודע על שם ספרו ‘מאור עינים’, אחד מספרי היסוד של תנועת החסידות, ומייסד שושלת חסידות טשערנוביל. היה זקן תלמידי המגיד ממעזריטש ועוד הסתופף בצל הבעל שם טוב.

רבי נחום נהג כ’מגיד’ והסתובב בין העיירות לעורר את העם בדרשות מוסר וחסידות. אחר פטירת המגיד ממעזריטש, התקבצו סביבו חסידים ואנשי מעשה והוא נהג באדמו”רות. חצרו התקבעה, לאחר נדודים, בטשערנוביל שבווהלין (היום אוקראינה). רבים מצדיקי דורו היו נוסעים אליו כחסידים. רבי נחום נפטר בי”א מרחשון תקנ”ח ומנוחתו כבוד בטשערנוביל.

רבי מנחם נחום ינק את רוב תורתו מהמגיד ממעזריטש, אך פעמיים עוד הספיק לבקר אצל הבעל שם טוב הקדוש. מסופר, כי הבעל שם טוב הזמין אותו לבוא אליו – אך הוא סירב, באמרו שהוא מלמד לילדים ואינו יכול להניח את תלמידיו ללא מלמד.

ביקש אפוא הבעש”ט מאנשי עירו שימנו  מלמד אחר במקומו, וכך יוכל לנסוע אליו. אנשי העיר שמעו בקולו, ובראש החודש  הבא נותר רבי נחום ללא תלמידים… חשב רבי נחום שהסיבה היא חוסר שביעות רצון מתפקודו כמלמד, ובא אל ההורים כדי להחזיר להם את הכסף שקיבל מהם עד עתה – כיוון שחשש כי גזל הוא בידו, שהרי לא היו מרוצים מהאופן שבו לימד.

כשנודעה לו הסיבה האמיתית, החליט לנסוע אל הבעל שם טוב והיה אצלו פעמיים בטרם נפטר  (שאז התחיל לנסוע אל  המגיד).

על אותו ביקור ראשון מסופר, כי כשהיה אצל הבעל שם טוב נכנס אל הבית עני מגושם אחד וביקש נדבה. מיד כשנכנס העני, פקעה כוס זכוכית שהיתה מונחת על השולחן והתפוצצה לרסיסים. ציווה הבעל שם טוב שיתנו לאיש נדבה ולא יעכבו אותו בבית. לאחר שהלך פנה הבעל שם טוב אל רבי מנחם נחום, ואמר לו: רואה אתה בני? אפילו הכלים שלי אינם יכולים לסבול אדם מגושם. אבל אתה – במחשבה קטנה ביותר תוכל לפגום הרבה יותר מאשר במעשה עברה של האיש המגושם הזה.

לאחר מכן הכין הבעל שם טוב סעודה לכבוד ביקורו של המאור עיניים, אכלו יחד וברכו בזימון. ואמר הבעל שם טוב, דמשה רבינו אכל ‘קעסט’ אצל יתרו חמיו, והיום האחרון שאכל אצלו היה יום רביעי. וכיוון שהבעל שם טוב כיוון את אותם הכוונות שכיוון משה רבינו באותה סעודה, הצטרף לסעודה משה רבינו, והוא היה השלישי לזימון.

[זכרונם לברכה]

בהתאם להוראה הראשונה שקיבל מהבעל שם טוב, טהרת המחשבה תופסת מקום חשוב מאוד בתורתו של רבי נחום. בדרושיו לפרשת לך לך, הוא מסביר מדוע הצדיקים נדרשים לכך: את הפסוק “וילך אברהם כאשר דִבר אליו ה’, וילך אִתו לוט”, הוא מסביר כמתייחס לצדיק. אברהם, שהוא הצדיק, הולך בדרך ה’ ועושה את כל המוטל עליו. אך, אחרי שהוא מתעלה בדרכו, אז מגלה הוא כי “וילך אִתו לוט” – גם היצר הרע עודנו מתלווה אליו… כעת, כשהיצר הרע נעשה עדין ומתוחכם כל כך, קשה מאוד להישמר ממנו – ויש להיזהר מכל מחשבה קטנה שאיננה מדויקת בתכלית.

בהקשר לכוס השבורה ראוי לציין, כי ישנם לפעמים אנשים המתהדרים בתופעות שכאלה: נכנס אדם לבית, ומייד מתחילות הכוסות להישבר, כפיות להתעקם, וכיוצא באלה. אולם לעומת הרואים בכך תופעה רוחנית המעידה על גדלות או ייחוד, קורא לכך הבעל שם טוב “איש מגושם”. אכן, גם האיש המגושם יכול לעשות תשובה ולהתעדן [לעבור מתהו-שבירה לתיקון, “ברישא חשוכא והדר נהורא”]. הכח להביאו לידי כך נמצא בידי הצדיק [הבעש”ט, שמה שנתן לו נדבה ובקש שלא יעכבוהו בבית, היינו ראשית תיקונו) ועל שם כח זה קרא לבת שלו אדל לשון עדינות ודוק.

***

פעם ביקר רבי נחום בעיר אחת, וכשביקש לטבול נודע לו שאין שם מקווה. שאל הצדיק: איך יתכן? ישוב יהודי ללא מקווה?! הסבירו אנשי המקום כי הכפר בנוי על הר גבוה, וכדי להגיע אל מי התהום יש לחפור הרבה. חפירה כזו עולה הרבה מאוד כסף, והם לא מסוגלים לשלם על כך.

קרא רבי נחום: מי שיתרום את הסכום הדרוש, אני מבטיח לו את כל העולם הבא שלי! היה שם עשיר אחד, שכששמע זאת מיהר ותרם את כל הסכום. כתבו שטר מכר וחתמו, והמקווה נבנה. רבי נחום שמח אז מאוד, ואמר כי עתה יוכל לעבוד את ה’ לשמה – ללא פנייה של קבלת שכר. כשראו בשמיים את שמחתו, יצאה בת קול והכריזה: רבי נחום מזומן לחיי העולם הבא!

הסיפור הזה, המזכיר סיפורים אודות הבעל שם טוב, קשור גם הוא לטהרת המחשבה של הצדיק מטשרנוביל: ראשית, המקוה בקבלה שייך לספירת הבינה, שהיא עולם המחשבה, והטהרה בכלל מתחילה ממחשבה טהורה. שנית, שמחתו של רבי נחום מגיעה אף היא מאותו מקור: רבי נחום נהג לומר כי מחשבה אותיות בשמחה, והבינה נקראת “אם הבנים שמחה” (ובהקשר לכך נזכיר את לשון התניא, על “פתיחת הלב וטהרתו מכל נדנוד דאגה ועצב” – הרי שהשמחה היא טהרת הלב).

ומעניין – גם העולם הבא, עליו מוותר רבי נחום, קשור לספירת הבינה. הוא מוותר על הבינה הפרטית שלו, על העולם הבא שלו, על מנת להוליד נשמות יהודיות בקדושה ובטהרה. מה נותן לו את הכח לכך?

בקבלה ובחסידות, מבחינים בין “מוחין השייכים למידות” ובין “מוחין בעצם”. עולם הבא שייך לבינה, באופן השייך למידות – כלומר לגילוי כלפי חוץ: הנשמות שבעולם הבא, מתענגות על גילוי האור שבמעשים הטובים שלהם. אך ישנה דרגה גבוהה יותר מהעולם הבא, הנקראת “לעתיד לבוא”, והיא כלולה ב”מוחין בעצם” – הבינה כפי שהיא לעצמה, ללא צורך בגילוי. את הדרגה הזו השיג רבי נחום, בטהרת המחשבה המוחלטת שלו. הוא התעצם כל כך עם אמא עילאה, פנימיות ספירת הבינה, עד שהגילוי שבעולם הבא קטן עבורו. שמחתו האמיתית היא בטהרה עצמה – טהרת המחשבה, טהרת המקווה, וטהרת הלב מכל פניה.