סיפורי צדיקים

רבי משה בידרמן מלעלוב נולד בשנת תקל”ז לאביו רבי דוד מלעלוב, תלמיד החוזה מלובלין. היה תלמידו של רבי ישעיה מפשדבורז’, ובזיווג שני נישא לרבקה רחל, בתו של היהודי הקדוש מפשיסחה. צדיקי דורו העריצוהו מאוד, והתבטאו אודותיו בביטויים מופלגים: הרוז’ינער, לדוגמה, אמר כי מימיו לא ראה בעל לב נשבר כרבי משה. משנת תר”ג ועד תר”י כיהן כרב בעיירה פשדבורז’, אך שאף כל ימיו לעלות לארץ ישראל והתבטא שבכוונתו לקרב את הגאולה. בסוף שנת תר”י החליט סופית לעלות לארץ, נפרד מגדולי החסידות בפולין והגיע לארץ בחודש חשון של שנת תרי”א יחד עם חלק גדול ממשפחתו. לאחר מספר ימים חלה ולאחר זמן קצר נסתלק, שבעים וארבעה יום בלבד אחרי שהגיע לארץ. הוא נטמן בהר הזיתים, ליד קבר זכריה הנביא.

בערב ראש חודש חשוון של שנת תרי”א, עגנה הספינה בחופי עכו. שש ושמח ירד הרבי ר’ משה’לי על אדמת ארץ הקודש, כשמלויו ומשפחתו בעקבותיו. הוא פנה לסובביו ואמר בנימה רבת משמעות: יום לשנה, יום לשנה! איש לא ידע להסביר את פתרונן של מילים אלו. אף אחד לא העלה על דעתו כי שבעים וארבעה ימים בלבד, כמספר שנות חיי הצדיק, יוסיף הרבי לחיות בארץ, וכי לכך נתכוון בהכריזו עוד בחוץ לארץ: ימים ידברו!…

מעכו נסעו הרבי ופמלייתו לצפת עיר הקודש, ובבואו נתקבל הרבי בכבוד מלכים. אנשים רבים באו לחזות בזיו פניו, וחסידים ואנשי מעשה הפצירו בו להתיישב בעירם. צפת היתה באותם ימים עיר מלאה חכמים וסופרים, ואף רבי שמואל הלר, רבה הדגול של צפת, הציע לו את כיסא הרבנות שלו – אולם הרבי סירב אף לשמוע על כך: “כי בחר ה’ בציון, איוה למושב לו” – ואף אני כן! טען. הוא ביכר את ישיבת ירושלים והכותל המערבי, ברצונו להביא את המשיח.

עם צאת השבת נפרד הרבי מכל בני צפת ויקיריה, ואחרי ביקור קצר בטבריה המשיכה השיירה בדרכה ירושלימה. לא הועילו כל הפצרות בני המשפחה שבקשו את הרבי לנוח ולפוש קמעה מעמל הדרך, לחכות עוד כמה ימים. הוא האיץ בכל כוחו להחיש את הנסיעה, על אף שתלאות הנסיעה הארוכה נתנו בו אותותיהם והחלישו אותו. עייף ולאה עשה את דרכו ירושלימה, רכוב על גבי פרדה. אולם משהגיעה השיירה להרי ירושלים החל דם חדש לזרום בעורקיו, והוא התכונן לקראת הכניסה לעיר הקודש. הרבי ר’ משה’לי חזר והשמיע באזני מלויו את ההבטחה כי בבואו ירושלימה תהיה הגאולה, הוא יחולל פלאים בכוס-הקידוש של החוזה מלובלין, ירים כשופר קולו ויחיש את הקץ. אלא שמעשה שטן הצליח, ועוד לפני שהספיקו להיכנס לשערי ירושלים, בעמדם בשער יפו שבמבואות העיר העתיקה – נפלה כוסו של החוזה לארץ ונתנפצה לרסיסים…

כשהופיע הרבי בשערי ירושלים יצאו לקבל את פניו כל גדולי העיר ובראשם האחים הגאונים רבי נחום משאדיק ורבי יעקב לייב לבית לעווי. בני המשפחה שכרו לו דירה צנועה, וכל מבקש ודורש ה’ באו להסתופף בצל קדושתו. מקורביו ציפו עתה בכליון עיניים לביקורו הקרוב של הרבי בכותל המערבי, אשר למרגלות הר הבית.

ברם, לא איכשר דרא. ר’ משה’לי היה כה עייף מעמל הדרך, עד בי נבצר ממנו ללכת אל הכותל המערבי ביום בואו ירושלימה. כפי שהשתוקק כל הזמן. הוא רצה לעשות זאת לאחר מנוחה של ימים מספר, אך חלה כבר ביום הראשון לבואו. הרבי הצטער מכך מאוד, ובאחד הימים פנה לבני משפחתו וביקש להגיע אל הכותל בכל מחיר.

הוא הורה לבניו הקדושים לשאת אותו במטתו עד לכותל, והם יצאו את הבית לסמטה שהובילה אליו. אך בו ברגע ניתך עליהם מטר אבנים שרגמו הערבים דיירי הסמטה, בראותם את הרבי הישיש ששכב על המטה. הרגימה גברה והלכה מרגע לרגע והסכנה לחיי הרבי היתה מוחשית, ובלית ברירה, שבו על עקבותיהם כלעומת שבאו. הרבי לא הגיע אל הכותל…

עוד באותו יום מר ונמהר הגיעה שעת הפרידה. רווי צער ודכדוך על גלות השכינה שנבצר ממנו להקימה מעפרה, ועל נסיעתו רצופת המאמצים שעלתה בתוהו, נפרד הרבי ר’ משה’לי מבניו ותלמידיו, הבטיח להם כי יעמוד לימין צאצאיו וכל תומך בהם בכל עת, וכן שבמקרה של עצירת גשמים, אם יחכו עד יום ההילולא שלו – ירדו גשמי ברכה. כשכילה לדבר נצחו אראלים את המצוקים ונשבה ארון האלקים, ר’ משה’לי עלה בסערה השמימה.

הכרזתו של הצדיק “יום לשנה, יום לשנה”, מהדהדת את ענשם של המרגלים שמאסו בארץ חמדה. בשני המקרים שקול יום אחד בארץ לשנה של שהיה חוצה לה, אך כאן היה רבי משה כמשה רבנו, רבם של המרגלים ושולחם, ובא לתקן את חטא המרגלים בכיסופיו הגדולים ובעליתו ארצה. אכן, הקשר הנשמתי שלו למשה רבנו היה חזק במיוחד: מסופר, כי רבי משה אליקים בריעה מקאזניץ זי”ע הכריז בשעתו: “מי שרוצה להכיר את דיוקנו של רעיא מהימנא יביט בזיו איקונין של הרב ר’ משה’לי”.

במקום נוסף בתנ”ך מופיע העקרון של “יום לשנה”: בזמן יחזקאל הנביא, ששכב על צידו ארבעים יום, וגם כאן היה זה כתיקון על חטאי עם ישראל. מעניין לראות, כי יום לשנה עולה בגימטריא אמת, וכן יחזקאל עולה בגימטריא יוסף. המושגים הללו קשורים זה לזה בקשר הדוק, שכן על משה (הראשון שהתנבא על “יום לשנה”), נאמר “משה אמת ותורתו אמת”, ויוסף הוא מיצג מידת היסוד האלוקית, שפנימיותה אמת – חותמו של הקדוש ברוך הוא. גם בפועל ממש התבטא קשר זה, כאשר משה לקח “את עצמות יוסף עמו”, ובעצם אימץ את פנימיות מידתו של יוסף.

אף שיחזקאל הנביא שהה בחו”ל, ניתן בהחלט לומר על יסוד דברי רבי משה עצמו, כי ימיו של צדיק גדול שקולים כימים בארץ ישראל: פעם שמע רבי משה מלעלוב את דברי היהודי הקדוש מפשיסחא, שאמר כי ההצלחה היא שפע שבדרך הטבע, האפשרי גם בחוץ לארץ. לעומתו ברכה היא שפע שמעל לדרך הטבע – והיא שייכת דווקא לארץ ישראל, כלשון הפסוק: “יברכך ה’ מציון”. על כך הגיב הצדיק, כי “מי שמקדש את עצמו מלמעלה ומלמטה, ואפילו את ד’ אמותיו – אצלו יכולה לחול ברכה גם מחוץ לארץ ישראל, כי זהו גם כן בחינת ארץ ישראל”.

כך או כך, עולה כי ארץ ישראל היא מקור כל ברכה שמעל לטבע. ניתן לומר לפיכך כוונה חדשה בשעת ברכת כהנים: כאשר הכהנים פותחים במילה “יברכך”, יש לכוון כי “יברכך מציון” – לזכות להגיע לארץ ישראל… באופן מפליא, ברכתה של הארץ נכרכה אצל רבי משה פעם נוספת בענייני “יום לשנה”:

החסיד ר’ ידידיה מקשונז היה נוסע ל’גוטער איד מנוישטאט’, בנו של ה’מאור ושמש’, ואשתו היתה נוסעת לרבי משה מלעלוב. מידי פעם, כשהיתה אצל הרבי, ביקשה ממנו שיברכה בבן זכר – כי היו לה חמש בנות. ואף ששמעה פעם אחת מפיו הקדוש כי אין ביכולתו לעזור בכך, המשיכה להפציר מתוך אמונת צדיקים עזה.

באחת הפעמים נעתר הרבי, ונאות לברכה בתנאי אחד – שתתן לו סכום שיספיק לנסיעה לארץ ישראל, ושתיתן את הסכום הגדול בהסכמת בעלה ר’ ידידיה. היא שמחה מאוד, אך אמרה: רבי קדוש, אני מפחדת – כי ידוע שילדים הבאים בדרך מופת, כמעט על פי רוב אינם בסדר גמור… הרבי השיב כי הילד יהיה בסדר גמור, והאשה נסעה לביתה ושאלה את בעלה על נתינת הפדיון.

כששמע בעלה, השיב כי עליו להתייעץ עם רבו, ה’גוטער איד’. האיש נסע מיד לנוישטאט, וסיפר לרבו את דברי הרבי מלעלוב ואת סכום הכסף שהוא דורש. ענה הרבי: אני מסכים שתתן לרבי מלעלוב את הכסף, אך בתנאי גמור שיהיה לולד אריכות ימים. חזר הבעל לביתו, מסר לאשתו את דברי הצדיק מנוישטאט, וביקש ממנה לדבר עם הרבי מלעלוב. האשה עשתה כן, והרבי מלעלוב השיב כי הוא מבטיח לה שכנגד כל יום ויום שהוא, הרבי, יהיה בירושלים, יחיה הילד שנה שלמה. לאחר מכן הוסיף, כי הוא עצמו יבוא לעירם קשונז כדי להתפלל שם.

כאשר בא לעיר, התפלל ברעש גדול כל כך עד שחשבו כי כתלי הבית רועדים. לאחר התפילה קרא לר’ ידידיה ואשתו, כיבדם ביי”ש ועוגת ‘לעקח’, ואמר להם: מזל טוב! לאחר מכן הוסיף, שהיתה לו עבודה קשה בעניין ובעזרת ה’ הצליח בזה. משם נסע ר’ ידידיה לרבו ה’גוטער איד’ וסיפר לו את כל העניין, וענה הגוטער איד: אמת שמכיר אני את הרבי הקדוש מלעלוב, אבל לא ידעתי את רב כוחו בקדושה!” כיבד אותו גם הגוטער איד ביי”ש ולעקח, וברכו בברכת מזל טוב.

מאותו מעשה נולד להם בנם, הרב הלמדן והגביר ר’ ישעיה קשונזר ז”ל, ואכן חי חמישים וחמש שנה לאחר אותו מעשה – שהרי הרבי שהה שבעים וארבעה יום בארץ הקודש, ובעיר הקודש ירושלים חי חמשה וחמישים יום.