סיפורי צדיקים

רבי משה פאלייר מקוברין נולד בפיֶיסק שעל יד קוברין לאביו ר’ ישראל אליעזר. למד אצל רבי משה משרשוב ובהמשך אצל רבי מרדכי מלעכוויטש. מסופר כי בעקבות דבקותו ברבו זה גירשו חותנו מביתו. לאחר פטירת רבו דבק בבנו, רבי נח מלעכוויטש, וכשנפטר גם הוא בשנת תקצ”ג התמנה על ידי מרבית חסידי לעכוויטש לממשיך דרכו, וכיהן כאדמו”ר בקוברין. הסתלק בכ”ט ניסן תרי”ח ולאחר הסתלקותו פנו רוב חסידיו לרבי אברהם וינברג, מייסד חסידות סלונים.

סיפר הרה”ק מקאברין על עצמו, בימי ילדותו בהיותו כבר שית, והיה שבת מברכים אלול והוא השתובב כדרך הילדים, ניגשה אליו אחותו וצעקה עליו: משה! הרי כבר בירכו את חודש אלול, והדגים במים זוחלים ורועדים מאימת הדין, ואתה משחק עדיין עם הילדים?… ואמר הרה”ק: היא היתה צדקנית, ונכנסו דבריה בלבי ומאז הכנסתי עצמי לעבודת הבורא ית”ש.

כדי שנבין את כוונתו במילים “הכנסתי עצמי לעבודת הבורא ית”ש”, נזכיר שאמר פעם כי בצעירותו הוא היה ישן שעה אחת, אבל עכשיו הוא צריך לישון יותר – שלש שעות… אכן, רבו הס”ק מלעכוויטש היה אומר עליו: איך האב אריין געווארפן א באמבע אין קאברין, וועט זי גליעהן ביז משיח וועט קומען [זרקתי פצצה בקוברין והיא תאיר עד שיבוא משיח].

*

הרה”ק מקאברין לא קיבל על עצמו נשיאות העדה מיד לאחר הסתלקות הרה”ק הר”ן מלעכוויטש, אלא כשלש שנים עוד נסע לקוידנוב ולעוד צדיקים [וחסידי לעכוויטש המתינו לו עד שיסכים להנהיג את העדה], ואמר שכל ימיו הוא בתשובה על השלש שנים שלא ניהג העדה ולא נשא משא העם.

אמנם הצדיק הזכיר את השנים הללו כהחמצה, אך יש בהם בכל זאת דבר מה מיוחד מאוד: רבי משה מקוברין שהיה ידוע בדורו כ”איש אמת” (דבר המתאים לשמו – “משה אמת ותורתו אמת”), הלך כאן בדרך ה’: מה ה’ אוהב צדיקים, אף הוא אוהב צדיקים. מעניין לראות גם, כי הוא עשה זאת דווקא לאחר פטירתוו של רבו המובהק – כאשר לכל תקופה ישנו העניין שלה: דרך רבי מובהק אחד, מתקשרים ל”אחד האמת” – עצמותו יתברך. כאשר לומדים דרכי עבודת ה’ מצדיקים רבים, הדבר מגלה רגש עמוק של ביטול. זהו הפירוש הפנימי במשנה “איזהו חכם הלומד מכל אדם” – מכל מי שהוא בדרגת אדם השלם, צדיק שתקן את ה”צלם אלהים” שלו. בכך רואים גם את הענוה של רבי משה – “והאיש משה ענו מאד מכל האדם”, כשאמת וענוה מצטרפות יחד בסוד “‘משה משה’ לא פסיק טעמא בגווייהו”. (ועוד – אמת ענוה משלימות ל-בך פעמים הוי’).

גם מצד הנהגת העדה, אותן שנים של יגיעה היו, מבחינת רבי משה, הכנה נחוצה אליה – כפי שמסופר במקום אחר שאמר: איך האב זיך גיט געזעצט אויף מיין שטול ביז אז פאר’ן מינסטן אידנ’ס ועגען, האב איך זיך גיקענט מוסר נפש זיין. [לא נתיישבתי על כסא האדמו”רות עד שלהנאתו של יהודי פשוט ביותר הייתי מוכן למסור את נפשי]. (מרן ז”ל [הרמ”ח מסלונים] לא זכר אם אמר “מסירות נפש” או מלה דומה לזו במובנה).

למרות כל זאת, הרגיש כנראה הצדיק שיכל להגיע למדה הזו קודם לכן, על ידי קפיצה נחשונית של מסירות נפש. לכל יהודי יש את כח מסירות הנפש, הדורשת רק ‘סבה’ כדי לגלותה – ואין יותר ‘סבה’ לכך מאשר קבלת הנשיאות. משום כך, חש הצדיק כי היה צריך למלא את שליחותו מיד, ובלי שום עיכובים.

*

אחד האברכים ביקש שישאהו לזיכרון על לבו תמיד, ואמר לו הרה”ק – אם תנהג כשורה הרי טוב! און אויב נישט חס ושלום, וועל איך דיר ארויס ווארפן, ווי מען ווארפט ארויס א מחשבה זרה… [ואם לא ח”ו, הרי אסלק אותך כמו שזורקים מחשבה זרה].

רואים מכאן, שיש ענין גדול להיות במחשבתו של הרבי, אך צריך להיות ראויים לכך. אם זוכים להיות מחשבה טובה של הרבי, מתקיים בחסיד מאמר חז”ל “מחשבה טובה הקב”ה מצרפה למעשה”, ואם לא זוכים לכך, לא… לצד החריפות שבתביעה כלפי החסיד, אפשר לראות כאן דווקא ענווה גדולה של הרבי – שהלא ידוע שהבעש”ט דבר על העלאת המחשבות הזרות, אך בתניא מוסבר שעבודה זו שייכת רק לצדיקים ולא לבינונים. מכך שרבי משה מקוברין לא חשב להעלות את “המחשבה זרה-חסיד” נראה שהחזיק את עצמו לבינוני, כהדרכת ספר התניא.

*

החסיד ר’ שלמה נאליבאקער היה עשיר גדול, ולעת זקנותו ירד מנכסיו והיו בני משפחתו תומכים בו ומפרנסים אותו, פעם ביקש ממרן מקאברין שיחזור לכמות שהיה, ואמר לו הרה”ק מה אעשה לך – דו געפעלסט מיר יעצט בעסער… [כעת אתה נראה לי יותר].

אחד מחסידי פולין נקלע לאחר פטירת רבו לקאברין על ראש השנה ונתפעל מאוד, ובעת הפרדו אמר להרה”ק בשנה הבאה אביא לכם חמישים אלף חסידים… ואמר לו הרה”ק: בשנה הבאה שהם לא יבואו, וגם אתה שלא תבוא…

כמו במקומות אחרים, מתגלה כאן דמיון בין קוברין לחב”ד: חלוקת העולם החסידי ל”חסידות של חיצוניות” המשוייכת לפולין, ו”חסידות של פנימיות” המשוייכת ללעכוויטש-קוברין או לחב”ד – שתיהן חסידויות מאזור רוסיה, שהסתעפו מתלמידי רבי מנחם מענדל מויטבסק.

בלעכוויטש היו קשורים לרבי אברהם מקאליסק, שהיה ידידו של אדמו”ר הזקן – עד שגבה טורא ביניהם בעקבות תככים של אינשי דלא מעלי, שחפצו לסכסך בין הצדיקים. ומעניין, שממש מעין הסיפור הזה כתוב על האדמו”ר הזקן: ש”היה יכול לקרב עוד 50,000 חסידים” – אותו סכום בדיוק – אם היה מוריד את התביעה לאמת באגרת “קטנתי” בתניא (במילים “להשפיל רוחם וליבם במידת אמת ליעקב”). אפילו אצל הרבי, למרות שהשדר הכללי שלו הוא “לקרב כל אחד”, היו כאלו שהרבי התבטא לגביהם ‘לא מהם ולא מהמונם’. חשוב להדגיש, כי התביעה החריפה לאמת באה, כאמור למעלה, יחד עם ענווה גדולה – וגם אהבה גדולה לכל יהודי:

ר’ יוסי’ל ממאהילנא מחסידי לעכוויטש נסע מקודם להרה”ק מקוידנוב, לימים בא אל הרה”ק מקאברין וביקש שלא יקפיד עליו. ואמר לו הרה”ק – האם אני אקפיד? “עס האט מיר געקאסט א קאזאנער טאפ בלוט [עלה לי במידה גדולה של דם] שלא יהיה לי הקפדה על יהודי”…

[כל הסיפורים מתוך הספר ‘מאמר מרדכי’]