סיפורי צדיקים

רבי מנחם נחום מטשרנוביל נולד בשנת ת”ץ לאביו רבי צבי, ועל פי מסורת המקובלת בחב”ד, היה רבי נחום נכדו של רבי אדם בעל-שם. נודע על שם ספרו ‘מאור עינים’, אחד מספרי היסוד של תנועת החסידות, ומייסד שושלת חסידות טשערנוביל. היה זקן תלמידי המגיד ממעזריטש ועוד הסתופף בצל הבעל שם טוב.

רבי נחום נהג כ’מגיד’ והסתובב בין העיירות לעורר את העם בדרשות מוסר וחסידות. אחר פטירת המגיד

ממעזריטש, התקבצו סביבו חסידים ואנשי מעשה והוא נהג באדמו”רות. חצרו התקבעה, לאחר נדודים,

בטשערנוביל שבווהלין (היום אוקראינה). רבים מצדיקי דורו היו נוסעים אליו כחסידים. רבי נחום נפטר

בי”א מרחשון תקנ”ח ומנוחתו כבוד בטשערנוביל.

רבי מנחם נחום זצוק”ל זי”ע מטשרנוביל הי’ עני גדול, ובכל עת היה דחוק בפרנסתו. פעם בא חסיד, והביא לו דורון שלש מאות רובל בשטרות – שהם מאה רובל כסף. בני ביתו של כ”ק הרה”צ, והמקורב – הוא הגבאי ראשון המשמש בקודש – נהנו במאד, כי סוף סוף יצאו מן החובות העצומים בעד לחם, בשר, דגים ועוד מצרכי בית המוכרחים ביותר.

 אחרי אשר יצא החסיד שהביא השלושה מאות רובל, נכנסו כמה עשיריות חסידים, והפסיקו לתפילת מנחה וערבית. אחר תפילת ערבית סגר רבי מנחם נחום את חדרו על משך זמן והי’ עסוק בינו לבין עצמו. אחר כך פתח דלת חדרו וצווה להכניס את אחד החסידים אשר כבר היה אצלו, ואחריו קיבל חסידים עד שעה מאוחרת בלילה.

 בלילה בא הגבאי הראשון, המכלכל בית כ”ק הרה”צ, לבקש מאת כ”ק הרה”צ שייתן לו על כלכלת ההוצאה הדרושה. וביודעו מהסך שלש מאות רובל היה בטוח כי יוכל לשלם חלק החובות, וכבר הייתה אצלו רשימה מפורטה כמה ייתן לכל בעל חוב.

 כ”ק הרה”צ פתח את תיבת השולחן אשר בה היה מניח כספי המעמדות שהביאו, וירא המקורב כי מונחים שם כמה מטבעות כסף והרבה מטבעות נחושת, ואת השטרות  לא ראה, ויתמה על זה.

 כ”ק הרה”צ אמר לו לקחת כל מטבעות הכסף והנחשת, וגם נמצאו ביניהם שלשה דנרי זהב – רענדלעך – וימנם הגבאי. ויעל מספר כל המטבעות עם דנרי הזהב קרוב למאה רובל בשטרות.וישאר המקורב עומד על מקומו באין אומר ודברים כי לשאול על אודות הסך שלש מאות רובל לא רצה, ולא ידע מה לעשות, והדבר אשר לא יוכל לשלם גם חלק החובות נגע ללבו.

 כ”ק הרה”צ ראה כי פני המקורב עגומים במאד ויאמר לו, מדוע פניך כה עצובים? הלא תודה לא-ל הנותן לחם לכל בשר, שלח בחסדו הטוב חסד חנם והרבה מבני ישראל יחיו ממקומות שונים, עמלו וטרחו ויביאו לנו סכום כזה! המקורב, אם שהיה איש הראוי להיות מקורבו של כ”ק הרה”צ, אבל בכל זה לא יוכל להתאפק, כי דבר החובות והדוחק הגדול אשר שרר בבית כ”ק הרה”צ נגע ללבו במאד מאד, וכמו מעצמם נתקו דברים, היוצאים מלב כואב: ואיה איפוא השלש מאות רובלים שהביא חסיד פלוני, אשר בצירוף סכום זה היה אפשר לשלם חלק מהחובות המגיעים?!

 אמת הדבר – אומר כ”ק הרה”צ – הובא לי שלש מאות רובלים, וברגע הראשון שמסרם ברשותי היה לי לפלא מדוע מגיע לי סכום גדול כזה, ואחרי כן נהניתי כי מצאתי חן בעיני ה’ יתברך לתת לי ולבני ביתי מזונותיי בהרחבה גדולה ובדרך כבוד גדול כזה, אבל וכאשר התבוננתי בזה כי השי”ת נתן לי השפעה גשמית הייתי בצער גדול פן הוא חלף איזה שפע רוחני.

 בין החסידים אשר היו אצלי היה אחד אשר גילה לפני מצוקת לבבו, איך כי זה כשנה אשר לא שילם שכר לימוד הבנים, והמלמד הוא עני מדוכא, אבל ירא שמים גדול, ומחזיק את בניו בתקוה כי ישלם לו, ומגיע מאיתו שכירת הרחיים ובית המלון בעד שמונה חדשים, ואם לא ישלם יגרשהו אדון האחוזה, ועל כולם עשה שידוך עבור בתו הבכירה וצריך להכניסה לחופה ואין לו במה.

 כאשר שמעתי את כל אלה, עלה בדעתי כי אפשר הדבר אשר זיכני השי”ת להיות גבאי צדקה, כי אותו סכום הגדול אשר הובא לי הוא בשביל שאזכה במצות גדולות כאלו: תלמוד תורה, הצלת משפחה והכנסת כלה, ואשאל את החסיד כמה עולה חובותיו וצרכי הכנסת כלה, וארא כי הסכום מכוון הוא.

 כשעלה בדעתי לתת את הסך שלש מאות לחסיד הנזכר, עלה ברעיוני האם צריכים לתת סכום גדול כזה לאיש אחד, הלא בסכום כזה אפשר להחיות לכל הפחות שש משפחות שיהיה להם פרנסה. באתי במבוכה ולא ידעתי מה לעשות כי שתי הדעות, זו האומרת לתת לחסיד הנזכר, וזו האומרת לחלקם לכמה משפחות, שתיהן צודקות וישרות, ולא היה לי הכרע בדבר, ואסגור את חדרי להתבונן איך להכריע.

בהתבונני הכרתי כי שתי הדעות הנזכרות באים משני השופטים: האומר אשר סכום זה צריכים לחלקו לכמה משפחות אינו היצר-הטוב, כי אם היה דעתו של היצ”ט היה צריך לחוות דעתו תיכף כאשר הובא לי הסכום לאמר:

 נחום הובא לך שלש מאות רוביל, קח את הכסף וחלקהו לששה חלקים. חמשה חלקים תחלק לנצרכים, וחלק אחד תקח לך; הוא לא אמר לי כן, אלא כאשר זיכני השי”ת לשמוע קול היצר-טוב לעשות כראוי, בא הוא [היצר-הרע] באומנות חכמתו לרמות אותי. ואקיים עצת היצר הטוב, ואקרא לחסיד ואתן לו את השלש מאות רוביל.

 (אגרות קודש הריי”ץ ח”ד, עמ’ קל”ה)

כמו צדיקים רבים אחרים, סומך רבי נחום על מחשבתו הראשונה והנועזת יותר מעל המחשבה השניה, השקולה והנבונה יותר לכאורה. מהיכן מגיע הכח הזה? בספר הייחס של שושלת רוז’ין, שרבי נחום הוא מאבותיה, מופיעות גם הנהגות ואמרות מתורתו השופכות אור על הנקודה הזו:

לפי העולה מתורותיו, טהרת המחשבה הייתה מרכזית מאוד אצל רבי נחום. הוא נהג לומר בשם הבעל שם טוב (אצלו היה פעמיים, בעוד שאת עיקר תורתו קיבל מהמגיד ממעזריטש): אשרי אדם, לא יחשוב ה’ – לו עוון. אשרי האדם שרגע קצר של חוסר מחשבה על ה’ נחשב לו כבר לחטא. אך עם זאת, לא מדובר כאן בדבקות של כיווץ ושל חרדה. במקום אחר בספר מדגיש רבי נחום: תטהר רעיונותיך ומחשבותיך מלחשוב מחשבות רבות, כי אם מחשבה אחת: לעבוד הבורא בשמחה. כי מחשבה אותיות בשמחה.

זהו סודו של רבי נחום. צדיק שעיקר עבודתו במחשבה, ושמח במחשבתו, ממילא מחשבתו הראשונה באה מצד הקדושה. אך החשבונות הרבים שהוא עלול להסתבך בהם, הם בבחינת הנאמר במח הבינה: ” מינה דינין מתערין”. דינין הם ביקורת, על הזולת וגם על עצמך: מה פתאום לתת ליהודי הזה את כל הכסף? השכל נוטה לעורר דינים, שאצל אנשים כערכנו הם הכרחיים כדי לעצור את שטף המחשבות הלא מתוקן. עבודת הצדיק היא לדחותם, ולהטות את הכף אל צד החסד.