סיפורי צדיקים

רבי צבי, בנו של הבעל שם טוב, נולד בשנת תצ"ד, כארבע עשרה שנה לאחר אחותו אדל. לאחר פטירת הבעל שם טוב, ובהתאם לצוואתו, החל להנהיג את עדת החסידים בהיותו כבן 26. כעבור שנה מסר את ההנהגה במפתיע למגיד ממעזריטש, בהכריזו: היום בא אלי אבי הקדוש, והודיע לי כי הפמליה של מעלה עם משמשיה שהיו רגילים להיות אצלו, עברו לתלמיד הקדוש, מרנא ורבנא רבי בער'ניו בן רבי אברהם. על כן – אמר לי אבא – תמסור לו את הנשיאות במעמד כל ה'חבריא קדישא', והוא ישב על מקומי בראש השולחן וינהיג בתבונה את עדת החסידות. לאחר שירד מכס ההנהגה, התיישב  רבי צבי בפינסק, בה ישבו בעיקר מתנגדים. ר' צבי לא הנהיג עדה כל חייו, ונהג כחסיד פשוט. מסורת קרלין מספרת כי היה נוהג לבקר את רבי אהרן הגדול בקרלין הסמוכה, באמרו שזו "יציאה ממצרים לארץ גושן". נפטר בז' בטבת תק"מ ונטמן בפינסק.

הרה"ק רבי צבי הירש היה חתן הרה"צ ר' שמואל חסיד מפינסק ז"ל, שהיה עשיר ובעל נכסים. רבי צבי, שלא רצה לשמש כאדמו"ר, התיישב בפינסק בסמוך לחותנו וישב כל ימיו על התורה ועל העבודה. גם בצדקה וגמ"ח עסק, כי חותנו לא מנע ממנו מלהשתמש בכספו לכל ענייני צדקה וחסד, וכל תלמידי אביו הקדוש היו באים אצלו תמיד בשביל גמ"ח כי נודע בטוב ליבו. תלמידי הבעל שם טוב היו מופשטים מהגשמיות, והוא החזיק בהם בחפץ לב ונפש והיה אומר תמיד בענוותנותו: המדרגות של אבי הקדוש אין לי, אך על כל פנים יש לי הזכות לתמוך בתלמידיו הקדושים.

אחרי פטירת חותנו התעסקו אנשים מאנשי שלומו של רבי צבי בנכסים, ועל ידי כך יכל להמשיך במעשי החסד שלו. אך במשך הזמן נתדלדלו הנכסים ואיש לא ידע מזה: העוסקים בנכסי הצדיק התביישו לגלות זאת, ורבי צבי עצמו לא התרעם באוזני שום בריה בעולם. המשיכו תלמידי הבעל שם טוב לבוא ולבקש ממנו הלוואות וצדקות, ואילו הוא לווה מגבירים אחרים – כיוון שלא יכל להשיב ריקם את פני הבאים אליו.  בתחילה הלוו לו בחפץ לב, כי הכירוהו לאדם עשיר. אך במשך הזמן ראו שאין בכוחו להחזיר הלוואותיו והפסיקו להלוות לו. הצטער מאוד רבי צבי הירש, כי כל חיותו היה צדקה וחסד, אך לא היה לו מה לעשות.

לאחר זמן הרגיש שנלקחו ממנו מדרגותיו, והחל לעשות חשבון הנפש אם יש בו דבר הצריך תיקון. נסע לתלמידי אביו, וכל אחד יעץ לו עצות כפי דרכו: אחד אמר לו לגמור בכל יום את התהילים, אחד לגרוס דפי זוהר, והיו שמסרו לו ייחודים או תעניות. רבי צבי רשם כל עצה על פתק, כנהוג, וקיים את כולם, אך מדרגותיו לא שבו אליו בבהירות המוחין וצלילות הדעת כהרגלו. הצטער רבי צבי צער גדול, עד שנזכר ברבי פנחס מקאריץ, שהיה מצעירי תלמידי אביו וחריף גדול. אולי ממנו תבוא העצה?

היה זה סוף חודש אב, וחום גדול שרר. עמד רבי פנחס על יד החלון להתאוורר, התעמק במחשבותיו, והנה מרכבה  באה לקראת ביתו. תכף הכיר את מרכבתו של רבי צבי, שהיתה יפה מאוד כי נשארה לו מימי עשירותו. תכף רץ אליו רבי פנחס, התרגש וחיבקו מאוד, ואמר לו: אתה יודע מה בדיוק עכשיו חשבתי? רבינו הבעש"ט – איך זה שהגיע למדרגותיו הקדושות? והחלטתי שלא היה זה בשר ודם רק מלאך משמיים שהתלבש בגוף. אבל פתאום הגעתם הנה, ונזכרתי כי לרבנו הקדוש היו אשה וילדים, הרי שהיה בשר ודם… וכעת אינני יכול להירגע, איך שייך שבשר ודם יגיע כל כך גבוה? ומיד אמר: רבי הערשיל הקדוש, אני צריך לנסוע בדחיפות לאיזה מקום. אולי תוכלו להלוות לי מרכבתכם?

אורו עיני רבי צבי, שזמן רב לא עשה איזה חסד, ואמר: בוודאי, בכבוד גדול! וציווה רבי פנחס לבניו שיראו שלא יחסר לרבי צבי כל טוב, ויכבדו אותו בכל כוחם עד שיחזור. והרה"ק מקאריץ נסע לדרכו, וחלף כל חודש אלול וגם הימים הנוראים ולא ידעו לאן נעלם, כי חשבו שנסע רק לכמה ימים. כל החורף עבר, ובביתו כבר התחילו לדאוג – אך מעט לפני פסח הופיע שוב הצדיק מקאריץ במרכבת רבי צבי, שהיתה מלאה בשקים עם מטבעות זהב. כי רבי פנחס נסע בכל רחבי המדינה לאסוף כסף עבור רבי צבי, נתן לו את השקים ואמר לו: זרקו את כל פתקי התיקונים שבכיסכם אל האש, כי אין בכם שום חיסרון חלילה. הא לכם כל הכסף שאספתי, שלמו את חובותיכם וחזרו לעסוק בגמ"ח ויחזרו לכם כל המדרגות שלכם. וכך הוה.

אמר על כך רבי צבי: פעם שאלתי את אבא, מדוע מטפל עצמו כל כך עם רבי פנחס? הלא הוא צעיר בשנים? וענה לי: בסופו של דבר תבין. כעת הבנתי…

(זכרונם לברכה)

מהי הדרך לזכך את המח והלב? מדוע נעלמו המדרגות? רבי צבי והצדיקים השונים אליהם פנה, הניחו שהבעיה היא פנימית. זוהי אמנם הנחה מתבקשת, בפרט לאור העובדה שרבי צבי לא פרסם את קשייו ברבים, אך היא הובילה את רבי צבי למבוי סתום. רבי פנחס מחזיר אותנו לעקרון חסידי חשוב – "המעשה הוא העיקר".

מסופר על אדמו"ר הצמח צדק, שביום היריד יצא לבית הכנסת לתפילת שחרית ופגש ביהודי שבקש הלואה. ענה לו הצמח צדק, שאחר התפילה יכנס אליו ויקבל את ההלוואה. בהמשך דרכו חשב, שאולי היהודי צריך את הכסף עכשיו – חזר לביתו, לקח כסף, חיפש את הלווה עד שמצאו בשוק והלווה לו. כשחזר לבית הכנסת והתעטף בטלית נגלה אליו האדמו"ר הזקן בהקיץ, לאחר תקופה שלא נגלה אליו, ואמר לו: "מי שמתקן מעשיו [נ"א: נותן צדקה] נעשים מוחו וליבו זכים אלף פעמים ככה", יותר מאשר על ידי תפילה ולימוד.

על פי החסידות, ללכת להתפלל כאשר יהודי אחר זקוק לעזרה זוהי ישות – תחושה שאני והרוחניות שלי חשובים יותר מהזולת. 'תקון מעשיו' כאן, הוא דוקא תקון כזה – שיש בו משום מאמר המשנה "בטל רצונך מפני רצונו".

כדי לחדד זאת, נעמיק מעט בביאור המשנה: בחלק הראשון של המשנה, "עשה רצונו כרצונך", זהו בטול חיצוני יחסית, בו האדם מתאמץ לרצות בענייני רוחניות ולא בענייני גשמיות. אך הסיפא, "בטל רצונך מפני רצונו", פירושה לבטל את אותו הרצון של "עשה רצונו כרצונך". הזיכוך הגדול שנעשה מכך, הוא אולי תשובה לתהייתו של רבי פנחס בסיפור שלנו: "איך בשר ודם מגיע כל כך גבוה?

(שיעור ט אייר תשמ"ה, רמ"ח אותיות)