סיפורי צדיקים

רבי שלמה יצחקי נולד בטרוייש [כיום טרואה] שבצפון צרפת לאביו רבי יצחק בשנת ד'ת"ת, ומעט מאוד ידוע על תקופת נעוריו. ככל הנראה למד תורה מפי אביו בגיל צעיר. בשנת העשרים לחייו בערך יצא רש"י מצרפת, אל הישיבות הגדולות שבגרמניה. תחילה בא רש"י אל ישיבת מגנצא, שבה לימד רבנו גרשום שני דורות לפני כן, ושמה יצא למרחקים; במגנצא למד רש"י אצל רבי יעקב בן יקר, מתלמידי רבנו גרשום מאור הגולה, שנעשה לרבו המובהק ולימדו במשך שש שנים. רש"י מכנה אותו בפירושיו "רבי הזקן", ומזכיר את פירושיו במקומות שונים. ואחרי פטירתו של רבי יעקב בן יקר בשנת ד'תתכ"ד, עבר רש"י ללמוד לפני רבי יצחק בן יהודה, אף הוא מגדולי תלמידי רבנו גרשום. כעבור תקופה עבר רש"י לוורמייזא הסמוכה, ושם למד מפי רבי יצחק הלוי. לאחר כעשר שנים בהן שהה בגרמניה שב רש"י לטרוייש בסביבות שנת ד'תתכ"ט, והצטרף לבית הדין בעיר. הוא החל לפסוק הלכות לכל יהודי הסביבה, והמשיך לעמוד בקשרי מכתבים עם רבותיו וחבריו שבאשכנז. מלבד שנים מעטות בהם שב ללמוד בישיבת וורמייזא, נשאר רש"י להתגורר בטרוייש עד פטירתו וייסד בה ישיבה מפורסמת. גדלותו העצומה של רש"י הוכרה מיד בעולם היהודי, שאלות רבות הופנו אל בית מדרשו בתחומים רבים ושונים, והפירושים שכתב ב'קונטרסים' שלו התקבלו במהירות הבזק ברחבי הארץ. שני חתניו היו מתלמידי החכמים הראשונים במעלה בצרפת, וגדולי הדור הבא היו מצאצאיו ותלמידיו. רש"י נפטר ביום חמישי, כ"ט בתמוז ד'תתס"ה ונקבר, על פי המסורת, בעיר הולדתו טרוייש.

רבי יצחק היה לו מרגלית יפה שווה הון עתק, והיו רוצים אותה בני עירו לקנותה לבית תִפלתם. ואף כי הרבו לתת בעבורה מאד מוהר ומתן, לא רצה לשמוע להם. עד שגלגלו והביאו את רבי יצחק בערמה על ספינה בחצי הים, והתחילו להכריחו לתת להם המרגלית. ובראותו כי מוכרח יהיה לתת להם, השליכה בים ויצילהו ה' מידם. ובת קול נשמעת בבית מדרשו, לכל תלמידיו, שאמר: הנה לך בן מאיר אל כל ישראל.

תוך שנה נולד לו בן, ויקראהו שלמה בשם אביו. ויגדל הנער בחכמות, לא קם כמוהו במלכות צרפת. וכל החדושים ופירושים שהיה מוצא ושומע, מפי אחרים או משכלו, היה כותבה עלי קונטרס (ולכן בעלי התוספות קראוהו הקונטרס). וכן התמיד עד היותו בן ל"ג. שנה אז נדר ללכת בגלות ז' שנים, לכפר עוון הצער שקבל אביו על האבן שזרק. שאפילו שאביו קידש ה' בזריקה, עם כל זה היה לו צער גדול על האבידה, ואם כן לא הייתה המצוה שלימה.

גם לסיבה אחרת רצה ללכת בגלות: כי אז השלים פירוש התורה ורוב גמרות, ולא רצה לגלות קונטרסיו. בחשבו, שמא קדמהו אחר ביותר בהירות ויופי? ובזה הגלות היה חוקר ודורש בישיבות על הפירושים שיש להם. לכן גלה באיטליה וארץ יון וארץ הצבי, ועבר בארץ מצרים ושם ראה את הרמב"ם, וסיבב את ארץ פרס וחזר דרך ארץ אשכנז לביתו עיר טרוייש שבצרפת. ובשובו לביתו חתם פירושו לתורה, והשלים פירוש כ"ג מסכתות שלימות ורבות אחרות בלתי נשלמות, ואז התחיל לפרסם חבוריו. ע"כ ראיתי בקונטרס ישן נושן (סדר עולם, ד' אלפים תקס"ה).

על פניו, שתי הסיבות לגלותו של רש"י אינן קשורות זו בזו: הראשונה נובעת מרצונו להסיר כל שמץ ממעשהו של אביו, בזכותו נולד, ואילו השנייה נובעת מענוותנותו המופלגת. אולם כאשר מתבוננים בכך לעומק, נראה כי לשתיהן מכנה משותף: רצונו של רש"י להשלים ולפרסם את פירושו באופן הנקי והטהור ביותר שייתכן.

הכפרה על צערו של אביו איננה רק הכרת הטוב כלפיו, ורצון שכל ימיו שווים לטובה. רש"י מרגיש ויודע כי כל פירושיו וחידושיו נובעים מאותה מסירות נפש, ואף שהצער הגדול הפך את המעשה למה שהוא – התגברות אדירה לכבוד שמיים, הגורמת תענוג גדול למעלה – בכל זאת רצה רש"י שאפילו צער כזה לא יעיב על אורם של ספריו הגדולים.

גם ההסבר השני, החשש "שמא קדמו אחר ביותר בהירות ויופי", קשור לנקיות יוצאת הדופן של רבינו שלמה. כמשה רבינו, המפציר בקב"ה "שלח נא ביד תשלח", הוא מסרב תחילה להאמין כי אין ראוי וצדיק ממנו לכתיבת הביאור הנחוץ כל כך על התורה (על משה רבנו נאמר במדרש, כי התווכח עם הקב"ה בכבודו ובעצמו במשך שבעה ימים! כמו שבע שנות הגלות שערך רש"י, על פי אחת הגרסאות…). הלא כל מטרתו היא לכבוד ה' יתברך, ואם קיים אדם טוב יותר, למה שייקח את המטלה על עצמו? רק לאחר שנים של חיפוש אחרי חכם או פירוש אחר המשלימים את החסר הגדול שראה בלימוד התורה, הבין כי מן השמיים בחרו בו למשימה אליה חש דחף עז זה שנים.

מכך יכול כל אחד ללמוד לגבי השליחות שלו. מחד, ישנו בכל אחד דחף חזק למלא את שליחותו בעולם. הוא חש את הצורך שיש בה, ואת הכח הקיים בו למלא את הצורך הזה. ומאידך, יש לעשות זאת מתוך הכנעה, ענווה ונקיות ומתוך רצון אמיתי בתיקון וחוסר רצון לבוא במקום אדם אחר, שאולי ראוי לכך יותר. אם אכן קיים אדם כזה, יש לנקוט במדת "הצנע לכת עם אלקיך", ולא לרוץ לשליחות שאינה שלך.

גם רצונו של רש"י לנקות את סיפור לידתו מכל נדנוד של עצב על האבן היקרה, היא נקיות הנצרכת לכל אדם היוצא לשליחות. השליחות, כמו חתונה, היא כלידה מחדש. השליח מקבל על עצמו להוולד, ועליו להוולד ללא כל משקעים מן העבר. כך נכתב בקבלה, כי אמא – מתוכה נולדות הנשמות, יונקת ממזל "ונקה".

אם כן, שתי הכנות יש לשליחות: ראשית, נקיות כפשוטה מרגע הלידה (או הלידה מחדש), כשם שכיפר רש"י על צערו של אביו. ושנית, נקיות כנקיי הדעת שבירושלים, שהכירו בטבעם של האנשים עמם באו במגע. כאן היא נצרכת כדי לוודא שאכן השליחות שאיוויתי לעצמי היא בגדר "מקום שאין אנשים". לאחר שתי הכנות אלו, בחינת הכנעה והבדלה, מגיע תור ההמתקה: "השתדל להיות איש"!

 —

התמונה באדיבות השירות הבולאי – אתר השירות הבולאי, סריקה, https://he.wikipedia.org/w/index.php?curid=1121420