סיפורי צדיקים

רבי שלמה יצחקי רבי שלמה יצחקי נולד בטרוייש [כיום טרואה] שבצפון צרפת לאביו רבי יצחק בשנת ד׳ת”ת, ומעט מאוד ידוע על תקופת נעוריו. ככל הנראה למד תורה מפי אביו בגיל צעיר. בשנת העשרים לחייו בערך יצא רש”י מצרפת, אל הישיבות הגדולות שבגרמניה. תחילה בא רש”י אל ישיבת מגנצא, שבה לימד רבינו גרשום שני דורות לפני כן, ושמה יצא למרחקים; במגנצא למד רש”י אצל רבי יעקב בן יקר, מתלמידי רבינו גרשום מאור הגולה, שנעשה לרבו המובהק ולימדו במשך שש שנים. אחרי פטירתו של רבי יעקב בשנת ד׳תתכ”ד, עבר רש”י ללמוד לפני רבי יצחק בן יהודה, אף הוא מגדולי תלמידי רבינו גרשום. כעבור תקופה עבר רש”י לוורמייזא הסמוכה, ושם למד מפי רבי יצחק הלוי. לאחר כעשר שנים בהן שהה בגרמניה שב רש”י לטרוייש בסביבות שנת ד׳תתכ”ט, והצטרף לבית הדין בעיר. הוא החל לפסוק הלכות לכל יהודי הסביבה, והמשיך לעמוד בקשרי מכתבים עם רבותיו וחבריו שבאשכנז. מלבד שנים מעטות בהן שב ללמוד בישיבת וורמייזא, נשאר רש”י להתגורר בטרוייש עד פטירתו וייסד בה ישיבה מפורסמת. גדלותו העצומה של רש”י הוכרה מיד בעולם היהודי, שאלות רבות הופנו אל בית מדרשו בתחומים רבים ושונים, והפירושים שכתב ב׳קונטרסים׳ שלו התקבלו במהירות הבזק ברחבי הארץ. שני חתניו היו מתלמידי החכמים הראשונים במעלה בצרפת, וגדולי הדור הבא היו מצאצאיו ותלמידיו. רש”י נפטר ביום חמישי, כ”ט בתמוז ד׳תתס”ה ונקבר, על פי המסורת, בעיר הולדתו טרוייש.

בצרפת חי שר מלחמה מפורסם, הדוכס גוטפריד שמו. היה גיבור חיל ואיש קרבות, אך גם אכזר ואיש משחית. באותם ימים כבר יצאה חכמתו של רש"י למרחוק. אפילו בין אומות העולם היה שמו נודע, ורבים ביקשו לשמוע את עצתו. כששמע על כך גוטפריד, שלח שליחים להזמין את רש"י אליו. אולם רש"י, שהכיר את טבעו של השר, סירב לבוא. חרה הדבר לשר. הוא אסף את חילו ורכב בעצמו אל ביתו של רש"י. משם עלה אל בית המדרש, ומצא את השערים פתוחים ואת הספרים פרושים על מקומם – אך איש לא נראה.

עמד השר וקרא בקול גדול: "שלמה! שלמה!" קולו של רש"י השיב מיד: "מה אדוני מבקש?" הביט השר לכל עבר ושאל: "היכן אתה?" ורש"י השיב: "הנני". כך חזר הדבר כמה פעמים, עד שהשר השתומם ויצא מבית המדרש. בחוץ פגש אחד מתלמידי רש"י ואמר לו: "אמור לרב שירד אליי. אני מבטיחו בראשי שלא יאונה לו כל רע".

אז ירד רש"י אל השר והשתחווה לפניו. השר מיהר להקימו ואמר: "עתה נוכחתי לדעת את חכמתך. יש דבר גדול שאני מבקש לשאול אותך עליו. הכנתי מאה אלף פרשים ומאתיים אוניות גדולות, ואני יוצא לכבוש את ירושלים. נוסף עליהם ממתינים לי בעיר עקרון שבעת אלפים פרשים נוספים. אני בטוח שאנצח את הישמעאלים היושבים שם, שכן אינם בקיאים במלאכת המלחמה. אמור לי את אשר אתה רואה, ואל תפחד".

רש"י השיב בקצרה: "אכן תצא לדרך, ותכבוש את ירושלים. שלושה ימים תמלוך עליה, אך ביום הרביעי יגרשוך הישמעאלים. אז תימלט משם ותשוב לעיר הזאת עם שלושה סוסים בלבד". התמלא השר כעס ואמר: "ייתכן שדבריך אמת. אבל אם אשוב עם ארבעה סוסים – אאכיל את בשרך לכלבים, ואהרוג את כל יהודי צרפת".

השר יצא למסעו, וכל אשר אמר רש"י התקיים. לאחר מלחמות קשות שנמשכו ארבע שנים, איבד כמעט את כל צבאו. כשעשה את דרכו חזרה, לא נותרו עמו אלא הוא וארבעה סוסים. באותה שעה נזכר בדברי רש"י וגמר בליבו לקיים את איומו. אולם מן השמים הפרו את עצתו. כאשר נכנס בשער העיר, השתחררה אבן ממשקוף השער, נפלה על אחד ממלוויו והרגה אותו ואת סוסו.

נחרד השר. עתה הבין כי כל דברי רש"י אמת היו. הוא פנה מיד אל ביתו של רש"י, כדי להשתחוות לפניו בטרם ישוב לביתו. אולם כשהגיע לשם מצא כי רש"י כבר הסתלק מן העולם. התאבל השר על פטירתו של החכם הגדול, ושב לביתו בלב נשבר.

(שלשלת הקבלה)

בנקודות רבות ניתן לעיין בסיפור הזה, החל מניסיונו הכוחני של גוטפריד לחלץ את ידיעת העתיד דווקא מפי רש"י – האיש שכתב בפירושו "התהלך עמו בתמימות, ותצפה לו, ולא תחקור אחרי העתידות". אנו נתמקד כאן בנקודה מסקרנת: היעלמותו של רש"י מעיני הדוכס. כיצד עשה זאת רש"י, ומה ניתן ללמוד מכך?
ראשית, יש לזכור כי רש"י לא היה הראשון שנודע כבלתי נראה. גם אודות פנחס אמרו חז"ל דברים דומים: על פי המדרש, כלב ופנחס היו המרגלים אותם שלח יהושע לרגל את הארץ, וכשרחב היתה צריכה להצפין את המרגלים מאנשי מלך יריחו כתוב "ותצפנו". לשון היחיד כאן מלמדת את חז"ל, כי רק את כלב צריכה היתה רחב להצפין – אבל לפינחס, שהוא בגדר מלאך ה', ישנה תכונת "רואה ואינו נראה". נוסף על כך, הביטוי "רואה ואינו נראה" – שכתבו חז"ל על פנחס וגם על הקדוש ברוך הוא עצמו – הוא בגימטריה ישראל, מה שמרמז כי באופן כלשהו, התכונה הזו היא נחלת עם ישראל כולו.

כמובן, אין הכוונה כי כל אחד יכול להפוך לשקוף בן רגע. אבל יש משהו שכן נוכל לעשות, מתכון יהודי פלאי להיעלמות – שנקרא 'התמעטות'. על עם ישראל אומר הקב"ה, כי "לא מרובכם מכל העמים חשק הוי' בכם… כי אתם המעט מכל העמים". המילה "המעט", על פי המדרש, לא מתייחסת לריבוי המספרי של עם ישראל אלא דווקא לענווה שלו וליכולת היהודי למעט את עצמו.

פנחס נקט בדרך זו, כאשר מסר את נפשו למען עם ישראל במעשה זמרי. הוא הניח בצד את עצמו ואת טובתו האישית, על מנת לקנא קנאת ה' ולהשיב חמה מעם ישראל; אך התמעטות יכולה להתבטא גם בשפלות יומיומית יותר, של ראיית המגבלות והחולשה שלנו בלי להתעלם מהם. רש"י ניחן בשתי המעלות גם יחד: בהתמסרותו לתורה ולהפצתה הוא "המית את עצמו" על שליחותו, ובפירושו מתבטאת הענווה הגדולה שניחן בה – כשלא בוש לכתוב במקומות רבים "לא ידעתי פירושו".

על פי רש"י ועוד ממפרשי התנ"ך, אסטרטגים מן העבר נהגו להציב נמוכי קומה בראש המגדלים – על מנת שיראו את חיילי צבא האויב, בלי להיראות על ידו ("גמדים במגדלותייך", יחזקאל כ"ז). ניתן ללמוד מכך, כי דווקא "מאן דאיהו זעיר, איהו רב". דווקא נמיכות הקומה מזכה את הניחן בה בגובה רב, וביכולת להיות כבורא עולם בעצמו – רואה ואינו נראה.

(על פי שיעור כ' שבט ע"ב, י"ג תמוז ע"ו)