סיפורי צדיקים

רבי יוחנן טברסקי מטאלנא נולד בתרס”ו לרבי דוד מרדכי טברסקי. בילדותו היגר אביו לארה”ב, ובבחרותו עלה לארץ ישראל ללמוד תורה. שם קיבל גם היתר הוראה, ובתרפ”ז חזר לארה”ב. נישא לרבנית צפורה פערל, בת רבי משה מסטרטין טורונטו, והיה לאדמו”ר במונטריאול. פעל להצלת יהודים ולקליטתם בשנות השואה, וסייע לחסידי חב”ד בהקמת ישיבת תומכי תמימים בעירו. בתשט”ו שב לארה”ק, התגורר בבית וגן ופתח שם בית מדרש. הוא הלך תדיר לטישים של אדמו”רי גור ורחמסטריווקא, ובסוף ימיו החלו להתקבץ סביבו חסידים רבים. נסתלק כ”ה בכסלו תשנ”ט, ונטמן בהר הזיתים.

רבי חיים הגר מאנטוניא נולד בתרכ”ב לרבי ברוך מויז’ניץ, וגדל אצל סבו ה”צמח צדיק” שחיבבו מאוד. בגיל 13 הוסמך בידי ה”בית שלמה”, מחשובי רבני גליציה, ועוד רבנים נוספים. נישא לפסיא לאה, בת רבי יצחק מבוהוש, ולאחר פטירת אביו בתרנ”ג הקים את חצרו באוטיניה, וחסידיו נמנו באלפים. לאחר פטירת הרבנית נישא בשנית לחיה חאשא, בת רבי שרגא יאיר מביאלוברזיג ובשלישית לבתו של רבי צבי מרוזבדוב. במלחמת העולם הראשונה נמלט לווינה, ולאחר המלחמה חזר והתיישב בסטניסלב הסמוכה לאוטניה. נסתלק כ”ה בכסלו תרצ”ב בקרקוב, ונטמן בסטניסלב.

“מחר בערב נר ראשון. אני אביא את מנורת החנוכה מן הבית בבני ברק לבית הרפואה, והרבי ידליק כמו בכל שנה בשמונה וחצי, האכן?…” שאל המשמש ר’ אליהו דינקל את רבי יוחנן מטאלנא.

הרבי הסכים בקורת רוח, ולמחרת בערב הגיע המשב”ק עם המנורה בידו. הוא אף הטביל אותה במקווה, כפי שנהג הרבי בעצמו לפני הדלקת הנר הראשון. אך כשהגיע, מצא את המשמשים האחרים נבוכים: הם סיפרו כי מיד בצאת הכוכבים החל הרבי לומר את פרקי ומזמורי החנוכה, ‘הנרות הללו’ ו’מעוז צור’, כפי שנוהג מידי לילה לאחר ההדלקה. הוא היה חלוש וקולו נשמע בקושי, אך הגבאים היטו אוזן ושמעו, לתדהמתם, את הרבי אוחז בעיצומם של הפרקים שנוהג הוא לומר לאחר ההדלקה. בטוחים היו כי חפץ הוא כבר להדליק נרות חנוכה, לפני השעה שנקבעה ואף ללא החנוכיה שהתעתד המשמש להביא.

הגבאי התנצל, ואמר כי הבין שהרבי לא ישנה עתה מן הזמן הקבוע, ולכן הופיע רק לקראת שמונה וחצי. אך הרבי לא הביע מורת רוח כלל ועיקר. הוא החווה בידו וחייך, כמרגיע. אכן, הוא לא ביקש להדליק לפני הזמן שהסכים לו אתמול. רק את המזמורים ביקש לומר לפני ההדלקה ולא הסביר מדוע. החנוכיה והנר הוכנו,  הרבי בירך בדביקות את שלוש הברכות: ‘להדליק’ ‘שעשה ניסים’ ו’שהחיינו’, והנר הראשון האיר באור זך – כפניו של הרבי.

כולם ציפו לשמוע את פיסקת ‘הנרות הללו’ הנאמרת לאחר ההדלקה… אך הרבי החריש. הם לחשו באוזנו – אולי שכח? קראו באוזנו בקול ‘הנרות הללו’ – אך הרבי לא מגיב. מביט בנרות כשפניו זורחות, חיוך קל על שפתותיו, ואינו אומר מילה. גם בני המשפחה הגיעו אל החדר, הבת והנכדים פנו אליו בתחנונים כמעט: “זיידע, א גוט’ן חנוכה”, והסבא הרבי אינו עונה.

ואז העלה מישהו רעיון. הוא טען באוזני הרבי כי עליו לחלק דמי חנוכה כמנהגו, אך גם לכך לא נענה. “כבר שעות רבות שהסבא כך, לא משיב ולא מגיב?” שאלו הנכדים את המשמשים ששהו בתורנות משעות הבוקר, ואלה השיבו בשלילה. הרבי דיבר היום ודעתו מעורבת עם הבריות. חלוש אמנם, אך צלול. רק עתה לפתע השתנה לבלי הכר.
כל הלילה לא עצם הצדיק עין, ובבוקר נטל ידיו והמשיך להחריש כשעיניו פקוחות, וניכר כי הוא בהכרה מלאה ורק שפתיו נעולות. לקראת השעה עשר נכנס הרופא והבחין כי תנועת המכשירים אינה שגרתית. הוא הביט היטב וקבע כי נשבה ארון הקודש. הייתה זו מיתת נשיקה. איש לא הבין את פשר הדבר. רק כשחלפו ימים אחדים, והמקורבים שיחזרו את היממה שקדמה לפטירה, נזכרו לפתע במעשה שאותו נהג הרבי לספר ולשנן, ובמיוחד בימי החנוכה:

הרב הקדוש רבי חיים מאנטניא העלה פעם שאלה מפליאה: מדוע אין נוהגים לומר ברכת ‘שהחיינו’ טרם הפטירה מן העולם?! הרי כל ימיו מכין עצמו היהודי לקראת הפרידה מן העולם השפל, והמעבר לעולם האמת ליהנות מזיו השכינה. כשכבר עומד להסתלק ועדיין כוחו עימו לומר ולברך, עליו לכאורה לומר ברכת ‘שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה’! היה זה זמן קצר בטרם החנוכה, והוא הפטיר: “מיר וועלן זיך א עצה געבן (=אנו כבר נמצא עצה)”…
באותה שנה היה רבי חיים מאנטניא בעיצומו של מסע, טרם חל ליל הנר הראשון. משהגיעה שעת המצווה שהה הרבי בקרקא, רחוק מעירו וביתו, והחסידים שליווהו הבחינו, כי הרבי מצטער על שאין המנורה הקבועה שלו עימו כעת. אחד מהם קם ויצא לדרך, ולאחר שעות רבות החיה את נפשו של רבו כשהביא לו את מנורת החנוכה שלו.
רבי חיים היטיב את הנרות, אמר בקול ובהתלהבות כדרכו את הברכות ואת ‘שהחיינו’ של הלילה הראשון, הדליק את הנר, וכעבור שעה קלה הסתלק לבית עולמו…

את שמחתם של שני הצדיקים ביום פטירתם, מבארת היטב הגמרא במסכת סוטה: “‘נר מצוה ותורה אור [ודרך חיים תוכחות מוסר]’: תלה הכתוב את המצוה בנר ואת התורה באור. את המצוה בנר,  לומר לך: מה נר אינה מגנה אלא לפי שעה אף מצוה אינה מגנה אלא לפי שעה. ואת התורה באור, לומר לך: מה אור מגן לעולם אף תורה מגנה לעולם… משל לאדם שהיה מהלך באישון לילה, ומתיירא מן הקוצים ומן הבורות, מן הברקנים ומחיה רעה ומן השודדים, ואינו יודע באיזה דרך מהלך.

נזדמנה לו אבוקה של אור – ניצל מן הקוצים, ומן הפחתים, ומן הברקנים, ועדיין מתיירא מחיה רעה ומשודדים, ואינו יודע באיזה דרך מהלך (בנמשל, אדם שזכה לקיים מצוה ניצל ממקצת הפורעניות). כיון שעלה עמוד השחר (זכה לתורה) ניצל מחיה רעה ומן השודדים (ניצל מחטא ומיסורים) ועדיין אינו יודע באיזה דרך מהלך (שמא יכפה אותו יצרו לבטל תורה, וישובו היצר והפורענות); הגיע לפרשת דרכים – ניצל מכולם. מאי ‘פרשת דרכים’? (‘אבוקה’ – היא מצוה; ‘עמוד השחר’ – הוא התורה; אך ‘פרשת דרכים’ מה היא?) אמר רב חסדא: זה ת”ח ויום המיתה (תלמיד חכם ביום מותו, היודע שלא נכשל ולא יכשל עוד).”

מעניין לראות, כי דווקא את נר החנוכה, מהמצוות המובהקות ביותר שניתן לכנותן “נר מצווה”, הקדישו הצדיקים לשמחתם על “פרשת הדרכים” היא יום המיתה – שניתן לדרוש עליה את סופו של הפסוק: “דרך חיים תוכחות מוסר”. ואכן, מצוות נר חנוכה מתאימה במיוחד לסוף חייו של צדיק: היא המצוה האחרונה מז’ מצות דרבנן, ובכך היא משלימה את מניין המצוות לכתר שלם (תריג ועוד ז’). כוחן של מצוות דרבנן, נובע ממצוות לא תעשה דווקא: “לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך”. זאת מבטא במיוחד נר חנוכה, מצוות עשה שעניינה שלילת הקליפות והחושך, ודווקא היהלום שבכתר המצוות מבטא יותר מכל את שמחת הצדיק בכל עבודתו: תורה, הישמרות מן הרע וקיום המצוות.