סיפורי צדיקים

רבי ירחמיאל ישראל יצחק דנציגר היה הרבי השני מאלכסנדר, בנו של רבי יחיאל, הרבי הזקן מאלכסנדר. הוא נחשב בזמנו לאחד מגדולי אדמו”רי פולין, וחסידיו נמנו באלפים. כבר משחר ילדותו הצטיין בכשרונותיו ובפיקחותו. בהיותו בן חמש נסע עם אביו לוורקא. כאשר ראה הרבי הצעיר מוורקא את הילד מהלך בחצר בית המדרש והסידור בידו, שאלו: “מי לימד אותך את סדר התפילה, אביך או רבך?”. השיב הילד: “לא אבי ולא המלמד, אלא הסידור”… ספרו “ישמח ישראל” על התורה והמועדים נחשב לספר יסוד בחסידות בכלל ובחסידות אלכסנדר בפרט. נפטר בכ”ט טבת בשנת עת”ר.

*

פעם הגיע אל רבי ירחמיאל מאלכסנדר, בעל “ישמח ישראל”, מי ששימש בעל התקיעה בבית המדרש שלו, וביקש שהרבי ילמד אִתו את הכוונות והסודות שמכוונים בשעת תקיעת השופר, אולם הרבי סירב. כשהתקרב ראש השנה חזר בעל התקיעה אל הרבי והפציר בו בפעם השנייה. “איני יודע בעצמי את הסודות והכוונות”, ענה לו הרבי, “אך זאת אוכל לומר לך: ישנן עשר מדרגות בצדיקים. במדרגה הגבוהה שבהם אין לנו שום מושג, ובנוגע למדרגה הנמוכה שבהם – אספר לך סיפור:

“פריץ אחד ראה יהודים רצים ברחובות, ושאל את יועצו: ‘מה קורה כאן? האם היהודים מתקוממים נגדנו?’. ‘לא’, השיבו היועץ, ‘אצלם היום יום הכיפורים וכולם רצים לבתי הכנסת’. נענה הפריץ ואמר: ‘והרי גם אני יהודי!’. התיישב על סוסו ורכב עד לבית הכנסת. נכנס, עלה על הבימה והכריז: “ה’, מודה אני לך על השנה שעברה, ומעתיר על השנה הבאה. אך את הלחלוחית היהודית אינני סובל!”. וכך חזר הפריץ לביתו.

סיים הרבי מאלכסנדר את הסיפור ואמר: “גם על יהודי כזה צריך לכוון בתקיעת שופר!”.

*

איך כל זה קשור לתקיעות של ראש השנה? את שלושת סוגי התקיעות, תקיעה־שברים־תרועה, אפשר לראות כמייצגות תהליך של ירידה בנפש האדם, כאשר היא יורדת לתוך הגוף ועוברת את התהליך מהצדיק העליון ועד לתחתון.

כל ילד יהודי הוא צדיק גמור, ובוודאי שהיה כך בטרם בואו לעולם. אך ככל שעובר הזמן ומצטברות הטראומות, הישרות הפשוטה של התקיעה מתחילה להישבר: בתחילה לשלושה שברים, המסמלים את ה’בינוני’ – שכבר אינו מזוהה עם הצדיק, אבל איננו רשע – ולבסוף לתשעה קולות קטנים, כאשר הבינוני איננו עומד עוד בלחץ ומתרסק על קרקע המציאות, עד כדי כך שהוא שונא כל מה שמזכיר לו את המקום שממנו הוא בא, את לחלוחית־היהודי.

זהו הלקח שלימד הרבי את בעל התקיעה ואותנו: במקום ניסיון להתבודד הרחק במגדל השן של הצדיקים, נאזין לקולות השופר הנשברים, וכך תהפוך תקיעת השופר להכרת האישיות שלנו על כל חלקיה, הטובים והפחות־טובים, והכרזה של אחווה והזדהות עם כל יהודי באשר הוא.