הסבא קדישא מראדושיץ | ובני דן חושים

רבי ישכר דוב מראדושיץ נולד בשנת תקכ”ה לרבי יצחק, שהיה משב”ק אצל המגיד ממעזריטש. כאשר הגיע רבי יצחק לפרקו, הפציר בו המגיד ממעזריטש שישא לאישה את מרים, המשרתת בביתו, שהיתה חולנית והתקשתה למצוא את זיווגה. בתמורה למעשה זה הבטיח המגיד לרבי יצחק שיוולד לו בן שיאיר את העולם, ואכן נולד לו רבי ישכר דוב. בצעירותו התגורר רבי ישכר דוב בחמלניק שם שרת את רבי אליעזר ליפא ווייסבלום, בנו של רבי אלימלך מליז’נסק, שהתגורר שם. פרט לכך, למד אצל צדיקים רבים כרבי אלימלך, רבי משה לייב מסאסוב, החוזה מלובלין ועוד רבים. באותה תקופה עוד לא התפרסם שמו, והוא חי בעוני גדול תוך הקפדה שלא לבקש דבר מאיש, עד שלבסוף נודע כבעל מופת גדול ורבים נהרו לפתחו. אחד מצאצאיו הוציא את הספר ‘נפלאות הסבא קדישא’, ובו עדויות על רפוי חולים למעלה מדרך הטבע, על ישועות רבות שפעל הצדיק ואף על תחיית המתים. הסבא קדישא נסתלק ביום שישי ערב שבת פרשת שלח, י”ח בסיוון תר”ג.

החסיד ר’ יעקב יצחק מבריזין ז”ל בא פעם ל”סבא קדישא” מראדושיץ ז”ל (כך היה נקרא הרב הקדוש ר’ ישכר דוב מרדושיץ), ושפך לפניו צערו ומרי שיחו: זרעו אינו מתקיים בחיים, בניו מתים בילדותם. ציווה עליו סבא קדישא, שכשתגיע אשתו לפרקה קרוב לשעת לידתה. יבוא אליו. החסיד עשה כדברי הצדיק, וכשהגיעה אשתו לחודש השביעי להריונה נזדרז ונסע לראדושיץ. הצדיק שאל אותו לשם אביו, וכשהשיב לו ששמו היה “ירמיה”, ציווהו לקרוא את שם בנו אשר יולד לו “חיים ירמיה”. קודם נסיעתו מראדושיץ נכנס החסיד לצדיק לברכת פרידה, ובירך אותו הצדיק שהבן שיוולד יהיה של קיימא. וסיים את דבריו בתיבות אלו: “ובני דן חֻשים”. לא הרהיב האיש עוז לשאול את הצדיק לפשר הדברים, ונסע לביתו, ואשתו ילדה בן, וקרא את שמו “חיים ירמיה” כפקודת הצדיק.

ותשוקה עזה נתעוררה בלב החסיד להבין את כוונת הצדיק בפסוק “ובני-דן חֻשים” שאמר לו. סיפר את הדבר לפני כל תלמידי החכמים והחסידים שבעירו וכל אחד מהם אמר פירוש אחר על זה, אבל לא נכנסו פתרוניהם באזניו, נמלך וכתב את הדבר לגיסו שהיה רב בפשיסחא. וגם הוא וחבריו לא יכלו להשיג כוונת הצדיק. כך עברה שנה שלמה.

לשנה השנייה חזר והציע שוב את הדבר לפני החכמים והחסידים בעירו, ונזרקה מפי החבורה פירוש, שכולם הסכימו והחליטו עליו שהוא הוא הפירוש הנכון: הצדיק נתכוון לרמז, שאף-על-פי שלדן היה רק בן אחד, חֻשים, מכל מקום כתוב עליו בלשון רבים “ובני”, מפני שמהבן האחד הזה יצאו בנים הרבה, ושבטו של דן היה מרובה באוכלוסין – כדאיתא בגמרא: “ובני דן חֻשים – שהיו מרובין כחֻשים של קנה”. ורמז לו הצדיק בזה, שעוד בנים לא יוליד והבן הזה יהיה אצלו יחיד, אלא שצאצאי הבן הזה יהיו מרובים. וכך היה: חיים ירמיה זה היה בן יחיד להוריו, אלא שהמשפחה נתרבתה: הוא, חיים ירמיה, הוליד בנים ובנות רבים.

[סיפורי חסידים – רש”י זוין, ח”א]

מה עושה צדיק הרוצה לברך את החסיד בבנים, אבל מסיבות נעלמות קשה לו לעשות זאת? התשובה החורזת את הסיפור היא, ש”בני בנים הריהם כבנים”: את הבן הילוד הוא מצווה לקרוא על שם סבו, ואת האב הוא מברך בריבוי גדול של נכדים. כמו קנה יחיד שממנו יוצאים עלים רבים (“חֻשים של קנה”), יכול גם בן אחד להפוך לבנים רבים מאוד.

הריבוי הגדול של חֻשים הוא תכונה משיחית – כנודע שחֻשים אותיות משיח. גם המשיח, עליו נאמר “לםרבה המשרה ולשלום אין קץ” גו’, הוא אדם אחד ויחיד שמאיר הארה אין סופית. המשיח מאיר לעולם כולו, וגם לדורות כולם: כך נרמז בפסוק “ייראוך עם שמש ולפני ירח דור דורים” – סופי תיבות משיח – כי המשיח הוא כנר אחד המאיר לכל עבר, עד אין סוף ממש.

היות הבנים דבר אחד עם הוריהם, מתחבר לחֻשים בן דן גם באופן אחר: הפסוק “ובני דן חֻשים” מובא בתוך מניין הנפשות היורדות למצרים, המסתכם בכתוב בשבעים נפש. אך כאשר סופרים את השמות, מסתבר כי קיימים ברשימה שישים ותשע בלבד! לשאלה מובאים תירוצים שונים, וזה הנוגע לענייננו מובא בספר פרדס יוסף: בספר התורה של רבי מאיר, הוא מזכיר לנו, נמצא כתוב דווקא “ובן דן חושים”. המחבר מתרץ זאת בכך, שלשיטת רבי מאיר עובר נחשב כאדם עצמאי, ולפיכך יוכבד – נכדתו של יעקב, שהיתה בשעת הירידה למצרים בבטן אמה – משלימה את משפחתו למניין שבעים. אך לפי חכמים, הפוסקים ש’עובר ירך אימו’, נדרש לפצל את חֻשים לשניים, ולכתוב “ובני דן חֻשים”.

ההתחלפות הזו של יוכבד עם חֻשים בן דן, מלמדת שהוא כולל בתוכו גם את סוד יוכבד – אמו של משה רבנו. והנה, גם שם אביו, דן, רומז להתרחשות מכוננת בחיי מרים – בתה של יוכבד: המידה של קל וחומר מכונה במשנה ‘דין’, כשמו של דן, ויש לכך משמעות רבה עבורה. בפרשתנו מסופר על צרעת מרים, המתוארת על ידי ה’ במונחים של ‘קל וחומר’: “ואביה ירוק ירק בפניה, הלא תיכלם שבעת ימים?! תיסגר שבעת ימים מחוץ למחנה ואחר תיאסף”. גם תפילת משה לרפואתה פותחת בשם “אל”, המקביל על פי הסוד לקל וחומר – כאשר שלוש עשרה מידות שהתורה נדרשת בהן מקבילות לי”ג מידות הרחמים.

ההקבלה מתעצמת כאשר מבינים, כי הן מרים והן יוכבד קשורות בריבוי ילדים: שתיהן היו המילדות במצרים, על יוכבד נאמר כי “ילדה שישים ריבוא בכרס אחת” ומרים השיבה את הוריה זה לזו ופעלה להולדת משה רבינו. אפילו סיפור הצרעת בא על כך, שמרים ביקרה את פרישתו של משה מן האישה – ובטל בכך גם מפריה ורביה.

אם נשוב מיוכבד ומרים לחֻשים (אותיות משיח), בו פתחנו, הרי שהנישואין וריבוי הילודה הם דבר משיחי מאוד: ביאת משיח תלויה בריבוי הילודה, ובניגוד למשה רבינו, הוא לא יפרוש מהאישה. ומה בדבר חלוקתו של חֻשים לשניים, על פי ה’פרדס יוסף’? שני חֻשים הם שני משיח – משיח בן יוסף ומשיח בן דוד.