ה'לב שמח' מאלעסק | שם קדוש

רבי חנוך העניך דוב מאייער מאלעסק נולד בשנת תק"ס לרב שמואל מאיר מאלעסק, ומסופר כי בהיותו כבן שבע שנים לקחו אביו ללובלין יחד עם אחיו הגדול רבי מאיר. בראות החוזה מלובלין את הילדים הושיבם על ברכיו, כשרבי מאיר מימין ורבי חנוך משמאל. כשעמד לברכם שיכל את ידיו ואמר: בני הם, "אולם אחיו הקטן יגדל ממנו" (כלשון יעקב על מנשה ואפרים)… בבגרותו, היה רבי חנוך העניך חסידם של רבי אורי מסטרליסק, רבי נפתלי צבי הורוביץ מרופשיץ וחותנו ה'שר שלום' מבעלז. חותנו היה לרבו המובהק, ואת הכבוד הגדול שרחש לו רבי חנוך ניתן לראות בספריו. את תורתו וחידושיו תלה בחותנו, ואת כל הוראותיו הורה על פי דבריו. כאשר פעם שאלו חסידיו אם אמת הדבר שהיה רבי שלום נעור אלף לילות ועסק בתורה, ענה ה'לב שמח': "אני בעצמי הייתי ניעור עמו יותר משלשת אלפים לילות ועסקנו יחד בתורה". כמים פנים אל הפנים, אהב גם רבי שלום מבעלז את חתנו, ואף העיד עליו כי "מלאכים ושרפים משתוקקים לתפילתו!". בחיי חותנו כיהן רבי חנוך העניך ברבנות בסטינוב ובאלעסק שבגליציה, ולאחר פטירת חותנו החל לנהוג אדמו"רות. חיבר סדרת ספרים בשם 'לב שמח' על התורה, ההגדה של פסח והסידור. נפטר בא' באלול תרמ"ד ובנו רבי יצחק מילא את מקומו.

סיפר נכדו של בעל ה'לב שמח': בעיר ראחוב הסמוכה לאלעסק היה מלמד אחד, ושמו ר' מיכל, מחסידי רבינו. המתנגדים של רבינו שם הקניטו אותו תמיד אודות נסיעתו לאלעסק. פעם אחת נחלתה אשתו והיתה מסוכנת, ודפק הרבה פעמים על פתחי רבינו ולא נתרפאת, והיה להמתנגדים פתחון פה לצערו יותר כמובן. וכתב מכתב לרבינו בבקשות ותחנונים, שירחם עליו ויתפלל על אשתו שיהיה לה רפואה במהרה (שכמעט היתה גוססת) ויהיה אז קידוש ה'. עמדתי סמוך לזקני רבינו זצ"ל כשבא המכתב, ואחר שקרא המכתב אמר: קנאתי בהוללים. וצוה ליתן לו נייר לכתוב תשובה, וכתב בכתב יד קדשו: "כ"ה ידידי החסיד ר' מיכל, מכתבו הגיעני והתפללתי עליה כתפילת משה על מרים, והכתיבה יהיה לה לשמירה, חנוך דוב אב"ד אלעסק".

המכתב בא אל ר' מיכל ביום ה' לעת ערב, והניח המכתב תחת מראשותיה של החולה. אחר איזה שעות אמרה לבעלה: תן לי חלב, ונתן לה, והתחילה מעט לישב על המטה. ואז ראה שהתחיל הישועה להתנוצץ ולאט לאט הוטב לה, עד שאמרה ליתן לה בגדיה. ושאל אותה: למה לך? ואמרה שמרגשת עצמה בכי טוב וחפצה להכין על שבת…

נעשה רעש גדול בעיר, ובפרט בין המתנגדים, ובאו לשאול מה זה. אמר להם, שהרבי כתב לו מכתב והנחתי תחת הכר, ומזה הוטב לה. ואז דברו המתנגדים ביניהם, שבוודאי איזה קמיע הוא. ובא לשם רב אחד גדול ומפורסם, ומקובל גדול, והלך לר' מיכל לראות המכתב. ורצה לראות אם אפשר לצרף מזה איזה קמיע.

התבונן היטב בהמכתב, לא ראה שום שמות. וראה שאיש אלקים הוא, ונשק המכתב מרוב התעוררות אהבה. ונסע ר' מיכל לאלעסק וסיפר לרבינו הכל, ואז אמר לו רבינו: תדע אשר ב"ה שמי עלול לזה, שאפעול בו ישועות ורפואות רק ירא אני שלא יחשדוני שנותן אני קמיעות.

אכן, היו מי שקינאו בה'לב שמח' שהיה מפורסם כל כך, על כן אמרו שהוא משתמש בשמות הקדושים, כאשר היה נותן קמיעות. ועלה בדעת אחד שאשתו תלך לבקר אצל חולנית שקיבלה קמיע מהלב שמח, ותתקן הכר בעד החולנית ואז תוכל לראות את הקמיע אם כתוב שם שמות, וכן עשתה (ובקרה את אשת הרה"ח ר' ישראל ראדיחובער), אבל מצאה כתוב: "חנוך העניך מאלעסק", ותו לא מידי.

[זכרונם לברכה]

שלילת השימוש בשמות הקודש, מופיעה גם בסיפורים רבים על הבעל שם טוב. לציון מיוחד ראוי המובא בספר 'נוצר חסד' לרבי מקאמארנא: "וסיפר מרן הבעל שם טוב שבעת היותו עדיין קטן, לימד לו רבו המובהק אחיה השילוני הנביא כל השתמשות השמות להבין ולהורות. ומחמת שהיה קטן, חשק לראות אם בכחו לעשות איזה פעולה. והניח חתיכת בגד על [נהר] הנעסטיר, ועבר אותו בְּשֵם. ועל זה עשה תשובה כל ימיו, והרבה תעניתים לתקן פגם זה.

וסוף תיקון זה היה שהיה נצרך פעם אחת לעבור הנעסטיר מחמת סכנת מות של ישמעאלים, והניח חגורה על הנעסטיר ועבר בלי שום שם, אלא באמונה גדולה באלקי ישראל."

עוד מסופר במקומות אחדים, שבקמיעות הרבים שכתב לא השתמש הבעל שם טוב בשמות קדושים כנהוג בדרך כלל. לפי גירסה אחת היה משאיר את הקלף חלק, ולפי גירסה אחרת היה כותב בתוכם את שמו בלבד, כפי שנהג גם ה'לב שמח'.

הבעל שם טוב לא רצה שיהיו ממוצעים בינו לבין הקב"ה, ובדרך זו חינך את תלמידיו. שמות הם עדיין ממוצעים, כלים, ולמי שמאמין בה' יתברך באמונה פשוטה ותמימה אין צורך בשום אמצעי עזר: צריך רק להאמין בה' ולבקש ממנו. "גול על ה' דרכך ובטח עליו והוא יעשה".

אולי לכן התייחד בכינוי 'בעל שם טוב', שלא כצדיקים הנסתרים שקדמו לו שהיו נקראים 'בעל שם' – כינוי המציין את בקיאותם בשמות הקדושים וכחם לרפא ולהושיע על ידם. מי שאין לו עסק עם שום דבר חוץ מה' יתברך, זוכה לשם טוב – שמו שלו עצמו מאיר ופועל כשם קדוש.

זאת ועוד: בחסידות מוסבר כי הקשר עם רבי, בניגוד לאמצעים אחרים להתקשרות עם ה', הוא "ממוצע המחבר" ולא "ממוצע המפסיק". כאשר החולה מקבל קמיע כזה, הוא נעשה מודע לכך שנשמתו קשורה בנשמת הצדיק – והצדיק עצמו ממשיך עליו את האמונה והמודעות ליחוד ה' וטובו – שבכוחן לרפא כל מחלה.

(מתך "אור ישראל", "רפואה שלמה")