סיפורי צדיקים

רבי שניאור זלמן ברוכוביץ’ מליאדי, בעל התניא והשו”ע, נולד בח”י אלול קה”ת לאביו רבי ברוך ואמו רבקה. עוד בילדותו נודע כעילוי. בתקכ”ד נעשה לתלמידו המובהק של המגיד ממזריטש, ולאחר פטירתו היה תלמיד-חבר לרבי מנחם מענדל מויטבסק. עם עליית רמ”מ לארץ, ובהוראתו, הפך אדמו”ר הזקן למנהיגם של חסידי רוסיה ורוסיה הלבנה. כתב את ספר התניא — ספר יסוד בחסידות בכלל ובחסידות חב”ד בפרט — המוגדר כ”תורה שבכתב של החסידות”. בעקבות הלשנות מתנגדיו ישב בכלא פעמיים, ויום שחרורו הראשון,  י”ט כסלו תקנ”ט, נקבע כיום טוב ור”ה לחסידות. בכ”ד טבת תקע”ג, בהיותו בדרך, נסתלק הצדיק ונטמן בהאדיטש.

פעם אמר המגיד הק’ לתלמידיו: “בשמיים ישנן טענות על שאין אתם עוסקים די בנגלות התורה”. כששמעו התלמידים דברים אלו, קיבל כל אחד על עצמו להרבות בנגלות התורה: הרה”ק בעל ההפלאה זי”ע קבל על עצמו לכתוב חידושים על סוגיות הש”ס – וכתב ספר המקנה על קידושין; הרה”ק בעל התניא זי”ע שהיה מצעירי תלמידיו – קבל על עצמו לכתוב חיבור על ארבע חלקי שו”ע [ומה שנדפס בעיקר על אורח חיים, מפני שרוב כתביו הקדושים על יורה דעה, חושן משפט ואבן העזר נשרפו]; והרה”ק ר’ אברהם קאליסקער זי”ע – שהיה בעל מוח גדול, ובנעוריו היה חבירו של הגר”א מווילנא ז”ל – קבל על עצמו להשיב לכל מי שקשה לו איזה ענין, יהיה מה שיהיה.

נגש בעל התניא אל רבי אברהם, ובפיו קושיא בענין עמוק וקשה מאוד ששמע פעם מאיזה גדול. תירץ הר”ר אברהם תכף את קושייתו בטוב טעם ודעת, וכאשר גמר הר”ר אברהם דבריו לבעל התניא, התחיל להרגיש חולי וחולשות עד שלא היה בכוחו לעמוד על רגליו והוצרכו להשכיבו במטה.

הלך המגיד הק’ לבקרו, ושאלו: היודע אתה למה נפלת למשכב? השיב ר’ אברהם: מפני שכשהשבתי לבעל התניא על קושיתו העמוקה בטוב טעם ודעת, עברה במחשבתי מחשבה של התנשאות דקה מן הדקה, ועליה הענישו אותי מן השמים. ובכח זה שהודה לפני הר”ר בער שיודע ומכיר בחטאו, חזר שוב לאיתנו וקם ממטתו.

[עבודת עבודה, וישלח]

לאחר קריסת הקומוניזם, נתגלה ברוסיה אוצר בלום: תיק החקירה המקורי של אדמו”ר הזקן, בעת מאסרו הראשון. בתיק מתועדות עשרים ושלוש שאלות, ועליהם תשובות בעברית בכתב ידו של הרבי.

פרטים רבים בסיפור נתגלו אז לראשונה: התערבותו האישית של הצאר בתיק, הוראות שנתן לצוות החוקרים, וגם שמו של המלשין – הירש בן דוד. אחד הפרטים המעניינים ביותר הוא תוכן ההלשנה: בניגוד להשערה שרווחה עד חשיפת התיק, ההלשנה לא עסקה רק בקשרי הרבי עם השלטון העות’מני. הרבי אמנם נדרש להסביר מדוע שלח את כספי הצדקה לארץ ישראל, אך הטענה המשמעותית ביותר של המלשין עסקה דווקא בצרפת: לטענת אותו מלשין, אדמו”ר הזקן – והחסידות בכלל – תמכו במהפכה הצרפתית.

המהפכה גרמה זעזוע לכל המשטרים באירופה, והצאר עצמו עסק בהוראותיו רק בסעיף זה. הוא מורה כי יודיעו לו מיד אם החשד מתאמת, ואם כך היה קורה, היו גוזרים ח”ו את דינו של הצדיק למוות. רבי שניאור זלמן סלד אמנם מקליפת הכפירה של צרפת, ונפטר ארבע עשרה שנה לאחר מכן תוך כדי בריחה מפני נפוליאון – אך מכיוון שזו הייתה טענת המלשין, בוודאי יש דברים בגו (ונזכיר את התבטאות הרבי מליובאוויטש, כי התיקון העיקרי הוא תיקון צרפת – אותיות ‘פרצת’).

בין השאלות שעסקו בנושא, הייתה גם אחת שהתמקדה בחסידים הנוסעים אל הרבי – כשמונה עשר אלף באותו זמן: מדוע, שאלו אותו, באים אליך אנשים רבים כל כך? האין זה מעיד על הכנות למרד, או להמלכתך למלך עליהם? על כך השיב אדמו”ר הזקן, כי “מכל הנוסעים אלי אין לי שום נחת”. כל הכספים שהם נותנים הם לצדקה, וגם מטרת ביאתם איננה קשורה אלי אישית (כמובן, אלו מושגיהם של החוקרים – “גוי’שע נחת” שפירושה כסף או כבוד…). אני מקבל אותם, “משום שבדתנו ישנה חובה על היודע ללמד את זה שאינו יודע”.

בסיפורנו מומחשת החובה הזו, בדרך אותה בחרו התלמידים לסלק את הקטרוג: כתיבת חיבורים ומענה לשאלות. לימוד לעצמם היה להם די, ולא זה היה הפגם בו חש המגיד. “לימוד הנגלה” אותו בקשו משמיים פירושו לגלות את הלימוד, ולא להותירו בידי הגאונים. לחתימת מדורנו זה, נביא סיפור יפהפה אודות המשימה הנוספת שלקח על עצמו אדמו”ר הזקן: בירור נוסח התפילה.

אדמו”ר האמצעי שאל פעם את אביו: מהו הטעם להתייחסות המיוחדת שיש לו כלפי האריז”ל, עד כדי שחיבר את סידורו דווקא ‘על פי נוסח האריז”ל’? [הנוסח שבו נברר  היטב מתוך סידורים רבים, ואף שככלל הכריע הרבי כאריז”ל, התעוררה השאלה – מה פשר ההדגשה]? ענה לו אדמו”ר הזקן: “היות וזכיתי לראות את האריז”ל בהקיץ”. שאל אדמו”ר האמצעי: כיצד, באיזה זמן ומקום? אך אדמו”ר הזקן לא ענה לו.

אדמו”ר האמצעי רצה מאוד לדעת את הדבר, והנושא לא הניח לו. בהזדמנויות שונות  ביקש מאביו שיספר לו היכן ומתי ראה את האריז”ל, אך בכל פעם התחמק. פעם אחת, כעבור כמה שנים, ביקש אדמו”ר הזקן מבנו שיסדר עבורו משהו. אז ענה לו אדמו”ר האמצעי שבאם יענה על שאלתו האמורה, יעשה מה שיבקש ממנו… הבטיח לו אדמו”ר הזקן,  ולאחר שהעניין סודר סיפר:

פעם ישבו כל החבריא בשולחנו של המגיד, ובאמצע ביקש המגיד שיתחילו לשיר ניגונים כדי שאחר כך יאמר דברי תורה. אדמו”ר הזקן היה כידוע מצעירי התלמידים, וישב בקצה השולחן. המגיד ישב בראש השולחן וכסאו היה רחב, ושני אנשים יכלו לשבת משני צידיו – אך כמובן שאיש מהתלמידים לא ישב בכסאו של המגיד. אחרי שנגנו כמה ניגונים השתרר שקט, והמתינו שיתחיל המגיד לומר דברי תורה. והנה נפתחה הדלת, ונכנס אדם צעיר ובעל הדרת פנים יוצאת מן הכלל, שאור קרן מפניו. מיד הלך לראש השולחן, ישב לצד המגיד על כסאו, ואז התחיל המגיד לומר תורה. כל זמן התורה הביט האורח בפני הרב המגיד, והקשיב היטב. כאשר גמר המגיד לומר תורה, קם האדם בפנים שמחות וראו שהסכים על דברי התורה, ויצא החוצה.

אחר כך התחילו התלמידים לנגן, עד שיצא גם הרב המגיד. כאשר התחילו גם התלמידים לקום מהשולחן, ניגש אליהם אדמו”ר הזקן אחד אחד, ושאל אותם אם יודעים הם מי האיש. והנה, כל אחד מהתלמידים ענה לו שלא ראה שום איש נכנס ויוצא, ולא הבחין בשום דבר מיוחד… כשראה זאת אדמו”ר הזקן, החליט לשאול על כך את המגיד עצמו, ונענה: “כיון שרק אתה ראית, אספר לך שהיה זה האריז”ל בכבודו ובעצמו”.

[זכרונם לברכה, מדור הרב המגיד]