סיפורי צדיקים

רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב נולד בשנת תקצ”ט לרבי זאב נחום, מחבר ”אגודת אזוב” וחסיד קוצק, ולאמו הרבנית דובריש. בהקדמה לספרו ׳אגלי טל׳ הוא כותב: כילד ”למדני אאמו”ר זצ”ל דרכי פלפול, וכד הוינא כבר עשר חידושים חידשתי”. בחודש אב תרי”ג, בגיל שלש עשרה, נישא לשרה צינא בתו של רבי מנחם מענדל מקוצק. התגורר בבית חותנו בו ראה את רבו המובהק, עד שנת תרכ”ג (ארבע שנים לאחר פטירת רמ”מ). אפילו בתקופת ההסתגרות שלו, היה הצדיק מבקש מחתנו לומר לו חידושי תורה. בשנת תרכ”ג נתמנה לרבה של פרצ׳ב שם שהה מספר שנים, ובתרכ”ז עבר לכהן כרב בקרושנוביץ. בשנים אלו נסע לרבותיו, הרי”ם מגור ורבי חנוך העניך מאלכסנדר. אחר פטירת הרבי מאלכסנדר החל לכהן כאדמו”ר, ובשנת תרל”ו עבר לכהן ברבנות נשלסק. בעלי הבתים שם לא ראו בעין יפה את ניהול החצר במקביל לתפקיד הרבנות, ובתרמ”ג עבר לכהן כרב העיר סוכטשוב (משרה שעזב לאחר מספר שנים) ואף הקים בה ישיבה. נסתלק בי”א באדר א׳ תר”ע, ואחריו כיהן כאדמו”ר בנו רבי שמואל.

שמעתי מחתנו של מרן אדמו”ר זצ”ל (ה’אבני נזר’), שפעם אחת בא לפניו סוחר אחד מגדולי הסוחרים של עצים, והתנצל לפני אדמו”ר זצ”ל: באשר עשה חוזה עם אחד הסוחרים מדאנציג, שישלח לו עצים ברפסדות על [נהר] הווייסעל, על יום קבוע שצריכים העצים להיות בדאנציג. ועתה אין מים על הנהר ווייסעל ומשום זה לא יהיו העצים בדאנציג ליום המיועד ויוכל הוא להשאר בלי משען לחם, כי כל הונו והון של אנשים אחרים הניחו בעצים הללו שהם על הווייסעל, ואינם הולכים הלאה מסיבת חוסר המים.

ודחפו אדמו”ר זצ”ל לחוץ בשתי ידיו הקדושים, ואמר לו: ומה אתה רוצה ממני? שגם מים על פני הווייסעל אתן?! והאיש הלך במר נפשו. אך בעודנו הי’ בחצר קדשו לא רחוק, רץ אליו במרוצה אדמו”ר זצוק”ל, ואמר לו: אם יש ביכולתך לתת על ארץ ישראל ששת אלפים רובל, יהי’ העצים במועד הקבוע בדאנציג!

האיש לא התעצל, ותיכף סילק במזומנים סכום הזה. והי’ אחר כך מים לרוב על פני הווייסעל עד שהי’ מלא על כל גדותיו. וכאשר סיפר לי זאת הרה”ג ר’ מאיר זצ”ל, הי’ נראה לו כמו שאיני רוצה להאמין בכזה. וענה לי: האם לא איתא בגמ’ שכל העולם, רוצה לומר כל הטבע לא נבראו אלא לצוות לזה?

[אביר הרועים]

***

ר’ בניימין מנדלזון, אב”ד קוממיות, כתב פעם: “כאשר הגאון הקדוש מסוכטשוב זי”ע בעל ה”אבני נזר” חזה ברוה”ק מספר שנים מקודם, שאי אפשר לעצור את העם מהתיישבות בארץ בעזרתה וברוחה של התנועה הציונית, העיר הש”י את רוחו וברר ופסק להלכה שמצות ישוב ארץ ישראל בעצם הישוב, בחקלאות וקנין ומסחר וכדו’ נוהג בזמן הזה גם קודם ביאת המשיח (אב”ג חיו”ד תנ”ד).

מיום שחרב ביהמ”ק אין לו לקב”ה אלא ד’ אמות של הלכה בלבד, שההלכה קובעת בעולם, ובזה קבע הגה”ק בעל האבני נזר יתד נאמן בישוב ארץ ישראל כמה שנים לפני שהתחיל הישוב ברוח הלאומיות החילונית. ואילו לא הקדים בברור שיטות הראשונים ופסק ההלכה הזו, שבהתיישבותנו בארץ הננו מקיימים מצוה, לא היינו מוצאים מקום להתישב פה באוירא של חטא המעורב עם שיטות אפיקורסיות. [נפלאות הצדיקים]

אכן, הצדיק האריך בספריו בגודל מצוות יישוב הארץ והפרנסה ממנה – נאה דורש ונאה מקיים: בשנת תרנ”ח שלח את בנו בעל ‘שם משמואל’, וזה יצא לארץ ישראל יחד עם חתנו. מטרתם היתה לברר את האפשרויות לרכוש נחלה בארץ ישראל באזור ראש פינה, כדי להקים שם מושבה חקלאית חסידית – אלא שלא איסתייעא מילתא בגלל גזירות המלכות: באותה תקופה פרסמו פקודות מיוחדות להפרעת העלייה לארץ, ואסרו על רכישת קרקעות בידי יהודים.

[אביר הרועים]

הצדיק נודע בפסקו, כי מצוות יישוב הארץ שייכת בזמן הזה – ובעיקר כאשר מתפרנסים ממנה. אך מלבד הפסק ה”יבש” לכאורה, מתבלטים בדבריו ובמעשיו רצון עז והשתוקקות למעלת ארץ ישראל. גם בסיפור שהבאנו כאן, בולט הדבר מאוד: עד כמה שלא חיבב הצדיק את הלהיטות אחרי מופתים, השתנתה גישתו לפתע מתוך חיבת ארץ ישראל, והוא יצא מגדרו ופעל מופת גלוי למענה.

אותו חשק ורצון משתקף גם בפסקו הידוע, כי חלק ממצוות לימוד התורה הוא ההנאה והחשק שבעיסוק בה. “כשהייתי צעיר, היו אנשים בעלי מח כמותי”, אמר לימים. “אבל אני רציתי, כל כך רציתי! מה זה רציתי…” ההדגשה המשולשת הזו, מגלה את הרצון העמוק של הצדיק כחודר בשלֹשת רבדי הנפש העמוקים ביותר – אמונה, תענוג ורצון – כשהראשון הוא רצון של רצון, השני הוא רצון של תענוג, והשלישי הוא רצון של אמונה (וגם של מסירות נפש – ביטוי האמונה המובהק של היהודי). הרצון הזה הוא גם ענינה של הארץ – “שרצתה לעשות רצון קונה”.

לאור דרכו זאת, נעמיק מעט בדבריו על מעלת ההתיישבות היהודית בארץ:

“מצוה גדולה להשתדל אצל הממשלה, ליתן רשות לקיבוץ אנשים לעלות. שזה ודאי תועלת גדולה בכמה ענינים: א: לגוף העליה שתהיה חפשית. ב: אל הישיבה שמה לקיום המצוות בכלל, וביחוד למצוות התלויות בארץ, כי לא הורגל בהן. ואם יהיו הרבה מישראל הכשרים, איש את רעהו יעזורו וגו’. ג: לענין קדושת הארץ וברכותיה. כי על ידי קיום המצוות בא”י, בפרט מצוות התלויות בארץ נקראו חובת קרקע, וכמו האדם בקיום המצוות תתחזק נשמתו, כן הארץ בקיום מצוותיה – תתרבה קדושתה, וברכת הארץ תלויה בקדושתה.”

שלושת העניינים שמונה ה’אבני נזר’, מכוונים ממש כנגד “עולמות, נשמות ואלקות” – השלישיה אותה מונה הבעל שם טוב במכתבו על הבאת הגאולה. במכתבו שם הוא מסביר כי שלושת אלו “עולים, מתקשרים ומתייחדים זה עם זה”, ונראה כי כל פעולה שייכת במיוחד לצלע אחת מתוך השלוש, כפי שנראה גם כאן:

עליה חופשית לארץ היא עליית העולמות שביהודי; קבוץ גדול של שומרי מצות בארץ, הוא התקשרות הנשמות – כאשר איש את רעהו יעזורו לקיום המצות התלויות בארץ; ברכת ה’ – תגובתו למעשי ידי המאמינים בו ועושים רצונו, היינו ייחודה של האלקות במעשה ידינו. בארץ ישראל הקדושה והברכה מתאחדים, כאשר “ברכת ה’ היא תעשיר” ו”אין עשיר [כפשוטו] אלא בדעת”. חתירת האבני נזר ליישב את הארץ ביהודים היודעים את ה’, היא למעשה חתירה ל”כי מלאה הארץ דעה את הוי’ כמים לים מכסים”.