סיפורי צדיקים

רבי אברהם דוב מאווריטש מחבר ספר ׳בת עין׳, נולד בשנת תק”כ לאביו רבי דוד, מגיד מישרים בחמעלניק. נישא לבתו של רבי נתן נטע מאווריטש, תלמיד הבעל שם טוב, והיה תלמידם של רבי מנחם נחום מטשרנוביל, רבי מרדכי מטשרנוביל ורבי לוי יצחק מברדיטשוב. כיהן כרב בז׳יטומיר ובאווריטש, ובשנת תקצ”א עלה לארץ ישראל, שאהבתו אליה משתקפת רבות בספרו. עם זאת, לא נתן לאהבת הארץ להשפיע על השקפותיו: כאשר פנה אליו השר מונטיפיורי בבקשה “לעודד את בניין הארץ על פי רוח הזמן”, הגיב בחריפות: “רוח הזמן היא אפיקורסות!”. בהגיעו לארץ השתכן רבי אברהם דוב בצפת, שם נתקבל לרבה של עדת החסידים. הוא נשאר בצפת כל ימיו, גם לנוכח קשיים עצומים כפרעות הפלאחים בתקצ”ד, רעידת האדמה בתקצ”ז, ופרעות הדרוזים בתקצ”ח. בי”ב בכסלו תר”א נסתלק הצדיק, ונטמן בעירו צפת.

רבי אברהם דוב, ששמו הלך לפניו כגאון ואיש קדוש, היה האדמו”ר הראשון שהתישב בצפת אחרי האדמו”רים רבי מנחם מענדיל מויטבסק ורבי אברהם מקאליסק – מייסדי הישוב החסידי בארץ שהתגוררו בצפת זמן מסוים, כששים שנה לפניו. הוא נתקבל בכבוד מלכים ובחרדת קודש ע”י עדת החסידים בצפת שהוקסמו מאישיותו הגדולה והדגולה והכתירוהו לרב העדה ומנהיגה, ראש על כולל החסידים אשר במדינת פולין, ודבקו בו באהבה והערצה.

רבי שמואל הלר, רבה של צפת, מצא בו רב ומורה והתקשר אליו בלב ונפש. גם רבי אברהם דוב התייחס לתלמידו רבי שמואל באהבה יתירה והיה קורא לו, שלא בפניו, “רבי שמואל שלי”. הוא השפיע עליו להפסיק את סגופי הצום שהיה רגיל בהם, ומדי קבלו עליו צום היה מרגיש בכך ומזמינו אליו, ומכבדו בספל קפה… כאשר טבל פעם רבי שמואל במקוה לשם קבלת ‘צום הפסקה’ של שלשה ימים רצופים, פגש בו רבו בשובו הביתה מטבילתו ואמר לו: שמואל, חדל מלהסתגף בצומות, כי צומות וסגופים מעוררים דינים! דברי רבו קודש היה לו, ומלא אחריהם ללא הסוס.

אחיו הצעיר של רבי שמואל, משה יהודה ליב ז”ל, השו”ב דטבריא, דבק אף הוא בכל נפשו ברב מאווריטש זיע”א ולעתים קרובות היה עולה אליו צפתה. מתוך חִבוב מצוה לא עשה דרכו ברכיבה, אלא כל אותה דרך ארוכה מטבריא לצפת היה הולך רגלי.

בערבי יום הכפורים, לאחר עבודה מאומצת בשחיטת הכפרות בלילה שלפניו, לא שינה ממנהגו הנ”ל והלך רגלי מטבריא לצפת כדי לשבות אצל רבו ביום הקדוש. באחת השנים, תעה בדרכו זמן רב ובא לצפת לפנות ערב. כשנכנס לרבו מצא אותו אוכל כבר את הסעודה המפסקת, והוא אמר לו: משה ליב! הא לך שיריים! ונתן לו כמה כפות מרק לגמוע. ור’ משה לייב סח אחרי כן, כי עם כל עייפותו הקשה מנדודיו כל אותו היום מבלי שבא אוכל אל פיו, היתה הרגשתו הגופנית והרוחנית מרוממת באותו יום הכיפורים כפי שלא היתה מימיו.

ר’ משה ליב נפטר בצפת בשנת תר”ל, ביום י”ג בטבת שחל אותה שנה בערב שבת. זמן קצר לאחר פטירתו, בא בחלום לאחיו וספר לו: כשעליתי אל העולם העליון מיד לאחר פטירתי, היתה השבת ממשמשת ובאה, ומפני קדושתה לא נטפלו אלי כל אותו מעת לעת. במוצאי שבת בא אלי שליח בית דין של מעלה, והזמין אותי לבוא לפניהם כדי למסור להם דין וחשבון על מעשי בעולם הזה. אמרתי לשליח: מעולם לא עשיתי דבר מבלי להמלך קודם ברבי, הרב רבי אברהם דוב מאווריטש, ולכן הנני מבקשך להביאני אליו – כדי לשאול בעצתו. השליח נעתר לבקשתי, והביאני אליו. נכנסתי לרבי כשהשליח נשאר בחוץ לחכות לי, וספרתי לו על הזמנתי לבית דין של מעלה כנ”ל, והוא אמר לי: השאר כאן אצלי! ומאז הנני במחיצתו…

***

בזמן הרעש בצפת, שהה רבי אברהם דוב בבית מדרשו והתפלל תפלת מנחה. כשהגיע בתפלתו לנפילת אפים, החלו זעזועי הרעש, ומיד השתחוה בפשוט ידים ורגלים על רצפת בית המדרש תוך תפלה ותחנונים, וקרא למתפללים להצטופף סביבו. הזעזועים גברו, חלק הארי מכִפת בית המדרש וקירותיו התמוטטו, אולם אותו שטח מצומצם בו נמצא הרב והמתפללים שהצטופפו סביבו לא נפגע ונשאר עומד על תלו בנס.

בהלה והתרגשות תקפו את הניצולים, אולם רבי אברהם דוב לא נתן לאנדרלמוסיה ואזלת היד להשתלט עליהם. הוא הכריז: “לא עת בכות וספוד! צריך להחיש עזרה לנצרכים, ולהציל מה שבידי אדם להצילו”. מיד התארגנו פלוגות הצלה לפקח את גלי המפולת מעל האנשים שנקברו תחתיהם. הם מהרו לשלוח שליחים אל הערים הסמוכות, להודיע להם על אסונם האיום ולבקש את עזרתם, ובכחות משותפים התאמצו להציל את החיים ולקבור את המתים. יומם ולילה עבדו, אך העבודה היתה למעלה מכחותיהם והיא נמשכה חדשים רבים.

בין החסידים היו שטענו כי אין עתיד לצפת, ודרשו ללכת בדרכו של מנהיג הפרושים, לנטוש את העיר המשכלת יושביה על ידי אסון הרעש שפגע בה שלש פעמים במאה הזאת – כי בשנת תק”ך נחרבה העיר פעמיים ע”י רעש. אך הצדיק הטיל את מלוא משקל השפעתו וסמכותו, כדי לסכל עצה נמהרה זו. הוא הבטיח להם כי פגע זה שוב לא יפקוד אותם בעתיד, ובסס הבטחתו זו על יסוד דברי התלמוד: “שאלו תלמידיו את רבי יוסי בן קסמא: אימתי בן דוד בא? אמר להם: לכשיפול השער הזה ויבנה, ויפול ויבנה, ויפול”. בבארו את הדברים המופלאים הללו, כי המלה שער היא בגימטריא צפת, ואותיותיה של המלה שער נקראות משמאל לימין ‘רעש’. כלומר, ה”שער”, צפת, יפול ע”י רעש רק שלש פעמים ולא יותר עד ביאת המשיח. הבטחה חגיגית זו חוללה נפלאות: היא הפיחה רוח חיים בעצמות היבשות, העבירה מהם כבמטה קסם את היאוש שאפף אותם, ועודדה אותם להתחיל בעבודת השקום והקמת ההריסות תוך אמונה ובטחון בעתידם. ואכן, כאשר התייר רובינזון ביקר בצפת בשנה שלאחרי הרעש, היתה כבר תנועת השקום והבנין בעצומה, והוא כותב: “ברובע היהודים נבנו מחדש בתים רבים… ואותות חיים החלו להראות מחדש הרבה יותר משיכולים לשער לפי האסון הנורא”.

הנושא שנשנה שוב ושוב בסיפורים אודות ה”בת עין”, הוא האהבה וההערצה בה התייחסו אליו בני הקהילה בצפת. בולטת במיוחד גם העובדה, כי התחושות הללו נולדו בעקבות התמסרותו המיוחדת של הצדיק – שנפטר ללא בנים אך שיקע את מסירותו ואהבתו בחסידיו ובדברי התורה שכתב. כפי שבסיפור הראשון הציל את חסידו מבית דין של מעלה, כך בשני הציל את תלמידיו מן הרעש ומן הבהלה שאחריו.

מסירות הנפש שלו נמשכה גם לאחר הרעש: הוא התמודד עם פרעות שערכו גויי האזור ביהודים (בתקצ”ח לדוגמה, נשבה הצדיק על ידי פורעים דרוזים שמרדו בשלטון, וניצל בנס), ולא נחסכו ממנו גם מגפות ועוני. בכל המקרים הללו תמך ביהודי הקהילה בגשמיות וברוחניות, שלח בקשות לעזרה ועודד את הניצולים. אפילו פטירתו של אותו צדיק, כרוכה גם היא בסיפור כזה: בשנת תר”א פרצה מגפה בצפת והפילה חללים רבים, ואז הבטיח הצדיק כי הוא יהיה הקרבן האחרון במגפה. ואכן, בי”ב בכסלו תר”א נסתלק הצדיק מחוליו, והמגפה נעצרה.