סיפורי צדיקים

רבי יעקב יצחק הלוי הורוויץ, נודע בשם ‘החוזה’ בשל ראייתו הפלאית למרחקים בזמן ובמקום, נולד בשנת תק”ה בפולין. היה תלמידם של ר’ שמעלקע מניקלשבורג והמגיד ממעזריטש, ואחרי הסתלקותם הפך לתלמידו המובהק של ר’ אלימלך מליז’ענסק. הוא התיישב בעיר הגדולה לובלין והקים בה את חצרו, שהמונים נהרו אליה. החוזה שלח את בכירי תלמידיו להפיץ את תורת החסידות בכל רחבי פולין וגליציה, וביניהם “היהודי הקדוש” מפשיסחא, רבי אורי ‘השרף’ מסטרליסק, רבי נפתלי מרופשיץ ועוד רבים. החוזה עסק רבות בקירוב הגאולה וביאת משיח צדקנו, ובערב שמחת תורה תקע”ה נפל מחלון ביתו בנסיבות פלאיות ועלומות, תוך כדי שמסר את נפשו על פעולות רוחניות לדחיקת הקץ. בעקבות הנפילה הקשה שכב החוזה על ערש דווי קרוב לשנה, עד שנסתלק בתשעה באב תקע”ה ומנוחתו כבוד בעיר לובלין.

רבי יום טוב ליפמן הלר, אביו של רבי שמואל הלר מצפת, היה מקורב אל החוזה מלובלין. האב, הבן וגם הסב היו שלשתם מחשובי החסידים והרבנים בארץ הקודש, ומדי פעם נסעו בחזרה לאירופה כדי לבקר בחצרות הצדיקים – ובלובלין במיוחד.

באחת מנסיעות אלה, שהה רבי יום טוב ליפמן זמן רב בלובלין. כל אותו זמן לא קיבל מכתבים מבני המשפחה שבארץ, והיה מאד מודאג מכך. יום אחד קרא לו החוזה, הושיב אותו על כיסא לידו, ואמר לו כאילו רואה מחזה מוחשי לנגד עיניו: כעת אשתך יוצאת מהשוק עם סל של ירקות, ויש לה בסל כך וכך בצלים וכך וכך מלפפונים, והולכת מהשוק הביתה. בתך יושבת ליד השולחן ושותה כוס קפה. כך המשיך ותיאר מה עושה כל אחד מבני הבית בצפת, בעודו יושב בלובלין הרחוקה. אחר כך אמר לו החוזה: אני מגלה לך את זה, לא רק כדי להרגיע אותך לגבי שלום ביתך, אלא גם כדי שתדע: גם כשאתה בביתך, אני רואה כל מה שאתה עושה ואני מסתכל עליך היכן שלא תהיה.

מעניין לשים לב, כי הצדיק אינו מסתפק בראייה, ומעוניין שבן שיחו יהיה מודע לכך שרואים אותו. המודעות הזו מכניסה בלב יראת שמיים, כפי שמדריכה להתבונן שורה מרכזית בספר התניא, שהרבי מליובאוויטש בחר לכלול ב”שנים עשר הפסוקים”: “והנה ה’ נצב עליו, ומלוא כל הארץ כבודו, ומביט עליו ובוחן כליות ולב אם עובדו כראוי”. אדם הקשור לצדיק צריך לדעת שגם רבו הוא בדוגמה של מעלה, ויש אף מקום לחשש שמא יהיה סבלן פחות מריבונו של עולם… מלבד זאת, מכך שהצדיק הוא בשר ודם הנראה לעינינו, אנו מרגישים בבהירות כי גם ה’ הוא מישהו ממשי מאוד הצופה בנו תמיד.

***

היהודי הקדוש מפשיסחא, כאשר היה עדיין ‘מתנגד’, ישב בבית המדרש יחד עם החברותא שלו, רבי ישעיה (שגם הוא נעשה אחד מגדולי חסידי פולין). נכנס לבית המדרש רבי דוד מלעלוב, וניסה לתפוס איתם שיחה (יתכן שקיבל שליחות מפורשת מרבו לגבי האברכים הללו, ויתכן שבא מעצמו). להפסיק אותם באמצע הלימוד לא רצה, לכן עמד שם שעה ארוכה וחכה שמישהו יפסיק כדי ללכת להוציא ספר מארון הספרים. חיכה וחיכה, וברגע שקם אחד מהלומדים פנה אליהם במשפט אחד: “לא המדרש עיקר אלא המעשה”. מיד לאחר מכן ברח משם, אך כיוון שהוא עצמו היה צדיק, המילים הבודדות שאמר הדליקו אותם ובערו בהם בן רגע. מיד סגרו את הגמרות ורצו אחריו, ושאלו אותו: איפה לומדים את זה? אמר להם רבי דוד: לומדים זאת בלובלין – סעו לשם, ודעו שהרבי שם הוא גלגול נשמה של רבי יוסי הכהן, מגדולי התנאים, מחמשת תלמידיו הגדולים של רבן יוחנן בן זכאי.

האש בערה בקרבם, ושניהם מיד נסעו ללובלין – גם היהודי הקדוש, ששמו כשם רבו (יעקב יצחק), וגם רבי ישעיה. כאשר נכנסו לבית מדרשו של החוזה, מצאו אותו באמצע שיחה עם ר’ פרץ הלר, סבו של רבי שמואל הלר מצפת. היות שר’ פרץ בא מארץ ישראל והיה בקי בכל קברי הצדיקים בארץ, נסובה השיחה סביב קברי הצדיקים. כך דברו שעה ארוכה על כל הקברים, עד שהגיעו לקבר רבי יוסי הכהן. ברגע שר’ פרץ מתחיל לתאר היכן נמצא הציון, פונה אליו החוזה ואומר: אני הוא.

רבי דוד מבהיר לצמד העילויים, במשפט אחד, שדרך החיים שלהם חסרה. אתם שקועים בלימוד וזה טוב מאוד (הרי הוא איננו מפריע להם אפילו לרגע קטן), אבל יש דבר חשוב ועיקרי מזה: מעשה. בהקשר זה, “מעשה” הוא עבודת ה’ כולה: מעשים טובים, תפילה ותיקון המידות. צדיק כרבי דוד מלעלוב לא נזקק ליותר מכך, והוא פונה ורץ החוצה – כשהם אחריו. הוא מכוון אותם ללובלין, אך  מוסיף עוד מידע שנראה לא רלוונטי: הרבי שם הוא גלגולו של רבי יוסי הכהן. מה יש באמירה הזו, מעבר לרוח הקודש שגילה כשסיפר להם מה ישמעו מפי הרבי?

רבי יוסי היה מתלמידי רבן יוחנן בן זכאי ששיבח אותו כ’חסיד’, וגם ייחוסו ככהן קושר אותו, על פי הזהר, למידת החסד. אם כן, אין מתאים מגלגול של רבי יוסי על מנת ללמד את דרך החסידות. ניתן לראות זאת במאמרו “הוא היה אומר: יהי ממון חברך חביב עליך כשלך, והתקן עצמך ללמוד תורה – שאינה ירושה לך, וכל מעשיך יהיו לשם שמים“.

באמרה זו, על שלושת חלקיה, מובע האיזון הנכון בין המדרש והמעשה. היא פותחת באהבת החבר, ודווקא מהפן המעשי של הזהירות בממונו; ממשיכה בעמל התורה וברצינות הדרושה בכדי לזכות בה; ולבסוף מסיימת בתיקון המעשים באופן המקיף ביותר שאפשר: “וכל מעשיך יהיו לשם שמיים”.

מחד מקבל המעשה כאן ביטוי חזק, אבל מאידך, לימוד התורה הוא המרכז והלב של הכל. ברוח זו התבטא הרבי הרש”ב על החסיד שהוא י’, האות המסמלת את נקודת החכמה והביטול, העטופה ומתגלה בחסד. אם כך, חסיד הוא זה שיודע לפתח את חכמת התורה לכלל דרך חיים מעשית ומקיפה, המלאה באהבה ובחסד