סיפורי צדיקים

רבינו דוד הלוי סגל, המכונה ‘הטורי זהב’ כשם ספרו הגדול על השולחן ערוך, היה מגדולי הפוסקים. נולד בשנת שמ”ו בעיר לודמיר, לאביו הגאון רבי שמואל. בצעירותו למד מאביו ומאחיו הגדול רבי יצחק (בעל שו”ת מהר”י הלוי). נשא לאשה את מרת רבקה בתו של הב”ח, רבינו יואל סירקיש, אותו הוא מביא בכבוד בספריו כ”מורי חותני”. תחילה היה סמוך על שלחן חותנו בבריסק, אחר כך עבר לקראקא. לאחר מכן היה רב בכמה קהילות, מהן בקהילת אוסטרהא שם יסד ישיבה חשובה. בפרעות הנוראות של שנות ת”ח-ת”ט ואילך, ברח הט”ז, ולבסוף התיישב בעיר לבוב (לעמברג) והיה מראשי “ועד ארבע ארצות”. נפטר בכ”ו שבט שנת תכ”ז. על מצבתו נכתב “הן בעודו בחיים כבר זכה. כי נפסקה כמותו הלכה. הוראותיו שלמד, זכה וערוכה”.

יגעת ומצאת

הט”ז יגע הרבה בתורה, כדבריו “התורה אינה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה דהיינו שעוסק בפלפול ומשא ומתן של תורה… דרך טורח ויגיעה”. הט”ז עסק בתורה מתוך עוני ודחק, ומסופר שבכח לימודו ופלפולו המשיך רפואה וישועה:

בת גביר אחד נשתטתה. והלך הגביר הנ”ל לרבינו הגאון בעל טורי זהב וביקש מאתו שיתפלל עבור בתו שיהיה לה רפואה… והפציר בו הגביר והלך עמו לביתו… ומיד כשפתח הדלת פתחה החולנית את פיה ואמרה ברוך הבא רבינו, וחזרה פניה לאחור. ושאל אותה רבינו הגאון למה חזרת פניך לאחור והשיבה כי הצדיקים אינם יכולים הרשעים להסתכל על פניהם [נכנסה בה רוח של רשע] כי ידוע להוי למר כי קורים אותך בשמים ממעל רבינו הגאון מו”ה דוד בעל טורי זהב. והשיב לה הגאון, אם אמת כן כי אני חשוב בשמים אני גוזר שתתרפא, כי אני תירצתי היום טור פליאה [ענין מוקשה בטור] ותירצתי לאמיתתו של תורה, בזכות זה יהי לך רפואה. וכן היה כי נרפאה החולנית.

מעלת היגיעה והפלפול, עוד לפני מסקנת ההלכה, היא כמעלת ההכנה למצוה שלימד מורנו הבעל שם טוב. “יגעת ומצאת, תאמין” – בזכות יגיעתו בתורה, זכה הט”ז שיתקבלו ספריו והוראותיו בישראל.

בהקדמת ספרו מעלה הט”ז על נס את הבית יוסף שפעל “שלא תהא התורה כשתי תורות”, אלא שעם הזמן חזר החשש למקומו, כי שוב התרבו המחלוקות. לכן, לאחר היסוסים, החליט הט”ז להדפיס את ספרו: וקראתי שם חיבורי זה טורי זהב, להיות שיתבררו בזה דברי הטור עצמו והשלחן ערוך… ורמז לחשבון שמי שהוא כחשבון זהב [דוד = זהב].

וכתב בעל הפני יהושע על הט”ז: אבי התעודה שכבר נתפרסמו חיבוריו והוראותיו בכל תפוצות ישראל ולאורו אנו הולכים, שהלכה כמותו ברוב המקומות, שהוא גדול שבאחרונים וראשון שבראשונים שאין למעלה ממנו.

יום פטירתו של הט”ז חל סמוך לפרשת יתרו, בה קוראים על מתן תורה ובירור המשפט, “וישב משה לשפֹט את העם”, כאשר העצה נתנה על ידי יתרו שהתגייר, “כיתרון האור מן החשך”, כמו בירור הלכה מתוך יגיעה רבה, “במחשכים הושיבני, זה תלמודה של בבל”.

הט”ז חי בתקופה קשה מאד לישראל, אותה חווה על בשרו ממש, אך דווקא מתוך החשך העמוק של צרות הגלות החל לצמוח “אור חדש על ציון תאיר”, אור תורתם של גדולי הפוסקים (ובהמשך, אורה של תנועת החסידות).

בעל הדברי חיים היה אומר “היה לנו רמב”ם שהיה יחיד בחקירה. היה לנו האריז”ל שהיה יחיד בקבלה. היה לנו הטורי זהב שהיה יחיד בנגלה”. חלוקה כזו היתה גם בשלשת חדרי-כיתות הלימוד שיסד אדמו”ר הזקן (כתה א’ לבקיאים בספרי הנגלה, כתה ב’ לבקיאים בספרי הקבלה, וכתה ג’ לבקיאים גם בספרי החקירה), והרמז בשמות שלשת הגדולים משה יצחק דוד = שניאור (שני אורות, נגלה ונסתר).

הט”ז היה גדול גם בנסתר, ואם קשה להבין דבריו על פי נגלה הרי יש להם שרש בנסתר, כמו שמוסרים בשם תלמידי הבעש”ט “דברי רבינו הטורי זהב זיע”א הן המה במעלות הסודות… אשר במעטה הנגלות לנו ולבנינו הם, טובא גניז בגויה” (הרבי ממונקאטש). הקבלה היא אור וההלכה היא כלי, אך “שרש הכלים גבוה משרש האורות” ודווקא בנגלה של הט”ז יש גילוי עליון, “כיתרון האור מן החשך” כנ”ל.

הט”ז והש”ך

כתוב ב’לוח היום יום’ בשם אדמו”ר הזקן: כל המחברים עד הט”ז והש”ך, והם בכלל, עשו החבורים שלהם ברוח הקודש, וענין רוח הקודש… שמגלים לו רזי תורה, שזהו מבחינת העלם דחכמה.

“רוח הקדש” היא לכוון לפסק הלכה, וגם לגילוי רזין דאורייתא בתוך התורה הנגלית, כפי שניכר במיוחד אצל הט”ז.

פרשה מרתקת היא מערכת היחסים בין הט”ז והש”ך. שני החיבורים נדפסו באותה שנה, כאשר הט”ז היה בן שישים והש”ך בן עשרים וארבע. לאחר מכן, כתב הש”ך השגות על הט”ז בשם נקודות הכסף, והדיון עוד המשיך… השנים גם נפגשו בפועל, כפי שמספר הש”ך: אל יעלה על לב הקורא בספרי זה שמפני שהיה לי ח”ו מחלוקת עם הבעל טורי זהב או שיש לי בלבי איזו טינא עליו חברתי השגות על ספרו, כי הלא נודע לכל כי נתקיים בנו “את והב בסופה”, והתורה מחזרת אחר אכסניה שלה, שנעשיתי אכסניה להבעל טורי זהב, והיה אצלי שלשה ימים וכבדתיו כבוד גדול אשר לא יאומן כי יסופר וגם הוא נתכבד בי הרבה עד שנשקני על ראשי ושמח בי ממש כשמחת בית השואבה

יש מסורות שונות בפסיקה, האם לתת עדיפות לט”ז או לש”ך. ומדברי אדמו”ר הזקן נראה שאין שיטה אחידה בזה, והכל לפי העניין.

השאיפה להגיע ל”הלכה ברורה במקום אחד” היא שאיפה משיחית, “השיבה שופטינו כבראשונה” (בבית הדין הגדול שהוא ‘המלה האחרונה’ בפסק הלכה לכל ישראל), כמו שהורה הרב המגיד לאדמו”ר הזקן לחבר את השלחן ערוך שלו לשם כך. היום אנו נכנסים לשנת משיח מפטירתו של הט”ז, ויש לעורר ולהתעורר על פסיקת הלכה לכלל ישראל.

חיבה מיוחדת היתה לט”ז לפירוש רש”י לתורה, עליו חיבר את ספרו “דברי דוד”, כרבי מליובאוויטש שעסק הרבה בביאור פירוש רש”י על התורה (וכמובן הביא גם מדברי הט”ז בדברי דוד).

טלית נאה

בעל טורי זהב הלך בטלית של מצוה קרוע מאוד והיה ישן נושן מכמה שנים אשר נתעטף בהטלית הנ”ל, וכאשר ראו הנשים מפה קהילתנו את רבנו הגאון עומד להתפלל בטלית קרוע וישן התנדבו ליתן לו טלית חדש, וקנו לו טלית מהודרת ויפה, והביאו את הטלית הנ״ל לרבנו. וכאשר ראה את הטלית החדש אמר להנשים, תשואות חן לכם על נדבת לבכם היקר, רק אין אני רוצה להתעטף בטלית חדש, כי הטלית הישן יעיד לי בעולם הבא כי לא היתה לי מחשבה זרה בתפלת שמונה עשרה…

מסופר שבימי “השואל ומשיב” הוצרכו לפנות את קברו של הטורי זהב (ע”פ פקודת השלטון), וכשנפתח קברו נמצא כי הוא שלם בגופו ובלבושו. מן הסתם היה עטוף באותה טלית בה התפלל כל חייו…

אולם למרבה הצער בית העלמין היהודי בלבוב חולל לבסוף בידי השלטון הסובייטי ובשטחו הוקם שוק מרכזי. המאמצים להצלת המקום לא הצליחו, וברוכים יהיו מי שיפדו את מקום קבורת הצדיקים זי”ע.