סיפורי צדיקים

רבי יקותיאל יהודה (זלמן לייב) טייטלבוים, הייטב-לב השני מסיגט, נולד בתרע"ב לרבי חיים צבי ה"עצי חיים" ולברכה סימא בת רבי שלום אליעזר הלברשטאם מראצפערט, ונקרא על שם סבו, ה"ייטב לב" הראשון. לאחר פטירת אביו באופן פתאומי בתרפ"ו, התמנה בגיל 14 שנים בלבד למלא מקום אביו ברבנות ובאדמו"רות על ידי גדולי הדור שנתנו לו "קוויטל", ובהם דודו רבי יואל מסאטמאר ועוד מגדולי החסידות. נישא פעמיים – תחילה לרחל בת דודו רבי יואל מסאטמאר שנפטרה ללא ילדים בתרצ"א, ואחר כך לגיטל יהודית הלברשטאם מראצפערט שילדה לו את חיים צבי ורחל. בשנות השואה החביא פליטים רבים למרות הסכנה, ונאסר פעמיים בידי הרשעים. כששלושים בחורי ישיבה פליטים נתפסו בישיבתו, נאסר שוב וישב במאסר עד הכיבוש הגרמני של הונגריה. בכ"ה באייר תש"ד, נלקח יחד עם משפחתו ובני עירו למחנה ההשמדה אושוויץ, שם נרצח על קידוש ה'.

בחור אחד למד בישיבת הייטב לב זי"ע, ופעם אחת בימי החנוכה ישבו בחורים בבית המדרש ושיחקו בקלפים. לפתע נכנס הרבי וניגש אליהם, ולא היה להם פנאי להחביא ממנו את הקלפים. ניגש הצדיק לבחור, לקח אותו הצידה ואמר לו מילים ספורות, ויצא. הבחור פרץ בבכי, וחבריו הפצירו בו שיגלה להם: מה אמר לו הרבי? ולמה רק לו? ומדוע פרץ בבכי? אך לא רצה לספר. רק בתחילת השואה, כשהגיעו ימי הצרות, סיפר לחברו מה שהיה עמו:

בישיבה היתה קופת צדקה המיועדת לבחורים עניים, ודרכם של הבחורים היה שהיו מתחלקים לקבוצות בכל יומי דפגרי ובעת רצון לילך על הפתחים לאסוף מעות עבור הצדקה. פעם אחת בערב ר"ה, חילק גבאי הצדקה בישיבה לכל זוג בחורים מקום אחר שילכו שם לאסוף כסף, והיות שהיה זה בערב ר"ה נתנו הציבור סכומים הגונים יותר ממועדים אחרים. כשראה שמצליח המשיך לילך יותר ויותר – גם אחר שכבר גמר המקום שהיה מיועד לו לילך. כך אסף הרבה מעות כל היום עד ממש לעתותי ערב, כשהוא צם באותו היום כנהוג, ואחרי שכיתת רגליו והתאמץ הרבה נעשה חלש וייגע.

הסדר בסיגעט היה כפי הדרך שהבחורים אכלו אצל בעלי בתים, והיה דרכו של ההוא לאכול אצל הנגיד הנודע מוה"ר ר' קלמן כהנא ע"ה, שהיה "תורה וגדולה במקום אחד". לר' קלמן היה ביהמ"ד כשלעצמו, לכן הלך אליו לביהמ"ד שלו להתפלל, כדי שאח"כ ילך לאכול עמו. באמצע התפילה, מחמת שהיה עייף ורעב, נרדם על מקומו, בתוך שנתו רואה הוא את עצמו בבי"ד של מעלה שדנים מעשיו ביום הדין, ומביאים חבילי מעשיו, והחליטו כבר שהוא נשאר שם בעולם העליון.

בתוך כך מגיע הרבי הייטב לב, וטוען בפני הבי"ד: מה רוצים הנכם מבחור צעיר, הלא אינו יודע כלום, ואני אשמור עליו! תוך כדי דבריו תפס אותו בדש בגדיו ומשך אותו אליו. התעורר הבחור משנתו, ומצא את עצמו יושב בביהמ"ד ליד המחזור, והביהמ"ד ריק מאנשים, שכבר עבר זמן מה מעת גמר התפילה, ודלת הביהמ"ד כבר נעולה. קפץ הבחור מבעד החלון החוצה, והלך לבית מארחו. אך כשהגיע לשם ראה שהדלת סגורה, הביט פנימה ראה שאינו נמצא שם בבית. חישב בדעתו מסתמא כבר הלך לשולחנו של הייטב לב זי"ע, הלך גם הוא לביהמ"ד של הייטב לב זי"ע, כשהגיע נוכח לראות שכבר אוחזים בסוף עריכת השולחן הטהור, ונעמד בסוף השולחן, כשהוא מוטרד מאוד מהרעב, וגם שכעת הוא ליל יו"ט וצריך לקדש על היין ולאכול סעודת יו"ט וכו'.

בתוך כדי ההרהורים לקח הייטב לב זי"ע הגביע ומילא ביין ומסר למשמשו שיתן זאת לבחור העומד שם, וצירף לו גם שני לחמניות. הבחור נעמד בצד וקידש על היין ואכל הסעודה, בתוך כך שמהרהר שכנראה החלום הוא אמיתי והרבי יודע מכל זה.

כיון שעבר ר"ה ועשרת ימי תשובה, נכנס הבחור אל הרבי הייטב לב עם קוויטל, והרבי לא הזכיר שום דבר מהחלום, התחיל הבחור להרהר שהחלום אינו אמיתי, והרבי אינו יודע מכך, ורק משום שהיה ניכר עליו שהוא רעב לכן שלח לו לקדש ולאכול. כן עבר יום הקדוש, וקודם סוכות הסתובב בדייקא עם הבחורים שעזרו לבנות הסוכה, אך הרבי אינו מזכיר לו מאומה, כך עברו כל החגים, והתחיל לחשוב שכנראה שהחלום לא היה אמיתי. אך כשהגיעו ימות החנוכה ושיחק כנזכר בקלפים, ניגש אליו הייטב לב ואמר לו: בגין כך לקחתי על עצמי אחריות לשמור עליך שתלמוד ולא תבטל מזמנך, וכעת הנך משחק ומבטל הזמן? כיון שכך – המשיך לספר לחבירו – אין זה פלא שפרצתי בבכיה…

מילת המפתח בסיפור הזה, מבחינות רבות, היא המילה "אחריות". הרבי לוקח אחריות על התנהגות הבחור, אך בסופו של דבר מעורר אותו ותובע: האחריות שלי עליך, מטילה עליך אחריות לעצמך.

היכולת לקחת אחריות היא ההבדל המהותי בין ילד לבין אדם בוגר. אך המעבר מילדות לבגרות, כפי שממחיש הסיפור, הוא לא חלק וחד כל כך: מדובר בתהליך מתמשך, עם עליות וירידות. האם ניתן לזהות בו נקודות מרכזיות?

ביהדות, התבגרות האדם מצוינת בשתי נקודות עיקריות: בגיל בר מצווה, ובגיל עשרים. בגיל בר מצווה חייב האדם במצוות וכן בדיני אדם, ואילו בגיל עשרים הוא מתחייב בדיני שמים. נוסף על כך, הוא נעשה "יצא צבא בישראל" וגם "בן עשרים לרדוף" – אחרי פרנסה למשפחתו.

שתי קומות ההתבגרות הללו, הן אלה שהזכרנו בתחילת הביאור: אחריות עצמית, המתבטאת במצוות ובהישמרות מלהזיק לזולת, ואחריות על הכלל המתחילה במשפחה וממשיכה הלאה אל כלל העם.

מכך שבדיני שמים לא מחייבים את האדם עד לגיל עשרים (כפי שטען הרבי "מה אתם רוצים מבחור צעיר?"), נראה כי עיקר העניין בדיני שמים הוא בלקיחת האחריות הציבורית של האדם. בלשון הקבלה, נתבע מאיתנו מעבר מ"מוחין דאמא" של אחריות אישית, המאפיינים חסיד פשוט, ל"מוחין דאבא" של אחריות לזולת – שהפגין ה"ייטב לב" בבית דין של מעלה.

אכן ניתן לשער, כי החוש שביטא הנער בלקיחת האחריות הכללית שלו, כשהשקיע כוחות רבים כל כך בדאגה לנזקקים, הוא שהביא ללקיחת האחריות של הרבי עליו: אם ביכולתו לנהוג באכפתיות כללית כזו, הרי ש"בכלל מאתיים מנה" והוא יצליח לבסוף לקחת אחריות גם על עצמו.

(ע"פ שיעור י"ח אדר ע"ג)