סיפורי צדיקים

רבי מנחם מענדל נולד לאביו רבי שלום שכנא ולאמו הרבנית דבורה לאה בכ"ט באלול תקמ"ט. בשנת תקנ"ג, בהיותו בן שלוש, נפטרה אמו וכבקשתה האחרונה, מנחם מענדל אומץ על ידי סבו, אדמו"ר הזקן, שחבבו מאוד. בה' בכסלו שנת תקס"ד, התחתן עם בת דודו, מרת חיה מושקא, בתו של אדמו"ר האמצעי. לאחר הסתלקות אדמו"ר האמצעי, ב-ט' כסלו תקפ"ח, החליטו החסידים לקבל עליהם את חתנו של אדמו"ר האמצעי, רבי מנחם מענדל, שימלא את מקום חמיו בהנהגת החסידות. רבי מנחם מענדל מאן לקבל על עצמו את כתר הנשיאות, וסרב למשלחות רבות של חשובי החסידים בעניין. בסופו של דבר ניאות, אך בתנאי שלא יטרידוהו בשאלת עצות בענינים גשמיים. רבי הלל מפאריטש נענה ואמר: "חסידים רוצים לשמוע חסידות". נודע כאחד מגדולי הפוסקים ואף נקרא על שם ספר השו"ת שלו – 'צמח צדק' [בגימטריא מנחם מענדל], אמר וכתב מאמרי חסידות לרוב ונודע בשתדלנותו עבור יהודי רוסיה [ובגינה אף ישב בכלא כמה פעמים]. בזמן נשיאותו הדפיס את הספרים "תורה אור" ו"ליקוטי תורה", ייסד מושבות ליהודים עובדי אדמה ותמך בהם, ואף ייסד את העיירה שצעדרין. הסתלק בי"ג בניסן ומנוחתו כבוד בליובאוויטש.

אחד מקרובי-המשפחה של הצמח צדק  היה במצב כספי דחוק מאד, ונוספה צרה על צרתו, חתן בתו נעלם, ובתו ישבה עגונה בביתה. ביקשה ממנו אשתו שיסע להצמח צדק, להתברך ממנו ולשמוע עצתו, אך מכיון שהיה 'מתנגד' סירב להצעתה. ותפציר בו אשתו ותאמר: "הלא כל העולם נוסעים לרבי ונושעים, ומדוע לא תסע?". לאחר הפצרות ותחנונים נכנע בעלה ונסע, ובהגיעו לחצר הרבי קיבלו אדמו"ר הצמח צדק בסבר פנים יפות וקירבו בקרבה מיוחדת (כידוע שבהגיע קרוב משפחה לרביים היו מקרבים אותו קירוב גדול, אף אם הלה לא היה חסיד גדול…). סיפר היהודי לרבי את סיבת בואו, ויאמר אדמו"ר הצמח צדק: "פעם, כשישבתי במטבח, שמעתי שקראו בעתון שבעיר קייב דרוש בעל מרקחת. מכיון שזה מקצועך, סע לשם. ובדבר בתך, השי"ת יעזור".

חזר האיש לביתו מדוכדך, ובבואו לעירו אמר לאשתו: "אה! הרבי לא יכול לעזור… הרבי אמר לי שפעם שמע מישהו קורא עיתון, בו כתוב שבקייב מחפשים רוקח. מי יודע ממתי העיתון? אולי כבר נתיישן, ואינם זקוקים לרוקח? וגם, האם זה רבי שסמכותו היא על עיתון?". ותשאל אשתו: "ומה אמר בנוגע לבתנו?". ויען: "לא נתן לי שום עצה או דרך מעשית למצוא את בעלה. רק ברכני שהשי"ת יעזור". אמרה האשה: "אל תדאג, אם אלו דברי הרבי בוודאי נוושע. עלינו רק לקיים את הוראותיו וה' יעזור, והרי כולם נוסעים לרבי, האם כולם השתגעו?". דברה על לבו עד שנשתכנע ונסע לקייב. בהגיעו לקייב התעניין אודות מקום העבודה שנתפרסם בעיתון ולהפתעתו ולשמחתו הרבה מצא את המקום, שם מצא חן בעיני האדון ויתן לו עבודה במשכורת גבוהה.

כך עברה שנה בטוב ובנעימים, בהתקרב חדש האביב לקח חופשה מעבודתו ונסע לביתו לחגוג את הפסח יחד עם משפחתו. באמצע ימי חוה"מ פסח הופתע לקבל מברק ממעבידו בו נכתב: "אתה מתבקש להגיע בדחיפות לקייב". נבהלו בני ביתו וחששו מאד מהבלתי נודע, אך החליטו שתיכף יסע לקייב כבקשת אדונו. נטל עמו צידה לדרך, מצות וסוכר, ויצא לעבר העיר הגדולה. בהגיעו לקייב, קיבל מעבידו את פניו בחמימות ובסבר פנים יפות והתנצל על שהטריחו בפתאומיות לבוא קודם זמנו, והוסיף ואמר: "בקרוב חל יום הולדתי ובדעתי לערוך מסיבה גדולה. אזמין אורחים רבים ונכבדים, פריצים, קצינים וכמרים. ישבתי וחשבתי מי יוכל לנהל טקס גדול  כזה. משלא מצאתי איש מסור, אשר ראוי לארגן האירוע, פניתי אליך. אמנם הנך רוקח, אבל מבקש אני ממך להכנס לתפקיד".

ויהי היום, יום ההולדת, אורחים רבים חשובים מגיעים מכל האזור, והאדון בעל השמחה מקבל את פניהם ומושיבם ליד השולחן המפואר, כל אחד לפי מעמדו וחשיבותו. לפתע הבחין בעל השמחה אשר הרוקח היהודי, המנצח על כל הארוחה, עומד מבוהל ומרוגש במאד. נגש אליו האדון ושאלו: "האם משהו התרחש?". ענה הרוקח היהודי ואמר: "אחד האורחים שלך, אשר הציג את עצמו ככומר, הוא חתן בתי אשר נעלם מביתו והשאיר את בתי עגונה, ולכן עומד אני מבוהל ומרוגש". אמר לו אדונו: "כעת המשך בעבודתך ללא שינוי, ובגמר הסעודה אסדר הענין". משנסתיימה המסיבה והאורחים הרבים החלו לצאת לדרכם נגש בעה"ב וקרא לאותו "כומר" לחדרו ושאלו: "איה אשתך? האם נכון הדבר אשר הנך יהודי ונעלמת מביתך והשארת את אשתך עגונה?". הכחיש הכומר את כל הטענות ואמר אשר לא היו דברים מעולם. למשמע זאת שלף בעה"ב אקדח מחגורתו ויקרא לרוקח ויאמר לכומר: "את האיש הזה אתה מכיר?". ויען: "לא". ויאמר בעה"ב: "אם לא תתן עכשיו גט פיטורין לבתו, אחת דתך…". בלית ברירה הודה ה"כומר" שאכן הוא בעלה של בתו ומיד קראו לרב שיסדר כתיבת גט כהלכתו.

חזר האיש לביתו שמח וטוב לבב, ועוד, ועיקר, משוכנע ובטוח שדברי הרבי ממשיים הם.

היתר עגונות הוא אחד התחומים הסבוכים והטעונים ביותר בהלכה, הן מצד ההשלכות הרות הגורל על האשה, והן מצד הקושי הגדול למצוא את הנעדר או להוכיח את מותו. כאחד מהפוסקים המרכזיים בדורו עסק הצמח צדק רבות בהיתר עגונות מן הצד ההלכתי, בו מנסים לרוב להוכיח כי הבעל הנעלם אינו בין החיים. אך מה עושים כאשר הבעל חי ונושם במקום בלתי ידוע? כאן בא לעזרה כובעו הנוסף של הצמח צדק – נוסף להיותו פוסק, רבי מנחם מענדל היה גם רבי, צדיק ובעל רוח הקודש.

רוח הקודש היא סוג של דעת (כפי שאומר רש"י בפירושו למילה "דעת"), וגם עצם מציאת הבעל, בין המתים (בכח התורה) או בין החיים (ברוח הקודש), היא פעולה של דעת. גם לאחר המציאה, מופעלות לעתים הגבורות שבדעת, כדי להכריח את המעגן לתת גט לאשתו. מכל הסיבות הללו סיפורי עגונות, המסופרים על צדיקים רבים, הם ביטוי עיקרי לדעת ולרוח הקודש שלהם.

היבט חשוב נוסף של הדעת בסיפורי עגונות, הוא הקשר בין איש לאשתו המכונה בתורה "דעת", "והאדם ידע את חוה אשתו". הן קלקול שלום הבית שקדם לבריחת הבעל, והן רצונה של האשה להינשא שנית, שייכים לתיקון הדעת. לא במקרה, קשרי המשפחה וחשיבותם אצל צדיקי חב"ד מוזכרים דווקא כאן – דעת התורה ודעת רוח הקודש, שתיהן עוסקות במסירות על מנת לחבר ככל הניתן בין היהודים.