סיפורי צדיקים

רבי מנחם מענדל שניאורסון מליובאוויטש נולד בי”א בניסן תרס”ב לאביו רבי לוי יצחק, דור חמישי לצמח צדק, האדמו”ר השלישי מחב”ד, ואמו מרת חנה, בת הרב מאיר שלמה ינובסקי. בהיות הרבי כבן שבע עקרו ליקטרינוסלב, שם התמנה אביו לרב. הרבי למד באופן פרטי אצל הרב שניאור זלמן וילנקין. בשנת תרפ”ג פגש לראשונה את מורו־חמיו, הרביִ הריי”ץ, ובי”ד בכסלו תרפ”ט נשא את בת הרבי, הרבנית חיה מושקא. אז עבר הרבי לברלין, שם קיבל סמיכה מבעל ה”שרידי אש”. בתרצ”ג עברו הרבי והרבנית לפריז. בהוראת חמיו, אדמו”ר הריי”צ השתלם הרבי גם בלימודי מדעים בברלין ובפריז. בתש”א נמלט מאירופה הבוערת. בהגיעו לארה”ב החל לנהל את מוסדות חב”ד כבא כוחו של הרבי הריי”צ עד י’ שבט תש”י, אז הסתלק חמיו. שנה לאחר מכן בי׳ בשבט תשי”א קבל על עצמו את הנשיאות. בכ”ב שבט תשמ”ח נפטרה הרבנית חיה מושקא, והרבי התייחס לפטירתה כסיום של תקופה – והכנה לתקופה חדשה לקראת ביאת משיח. בכ”ז באדר א׳ תשנ”ב, כשהתפלל על ציון חמיו, לקה הרבי בשבץ וחדל מלדבר. מצב זה נמשך עד למוצש”ק אור לג׳ תמוז תשנ”ד, היום בו ”שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון”.

מסופר על זוג יהודי, ששנים לאחר נישואיהם נולד להם תינוק. השמחה היתה גדולה, אך לאחר הלידה נכנס הרופא והודיע בצער להורים שלתינוק יש בעיה: תשעים אחוזים שלא יוכל לראות ר”ל, והסיכוי שישנו, הוא שיעשו ניתוח מיד ביום ראשון (הלידה היתה ביום ששי), ורק אז ישנו סיכוי קטן שיוכל לראות משהו. כמובן שמצב הרוח של בני הזוג נפל בבת אחת.

מחוץ לחדר הלידה ישב האב, ושם עבר חב”דניק והציע לכולם להניח תפלין. אותו אב אמר לו שיעזוב אותו, אך החב”דניק ראה שפניו נפולות, ונגש אליו בכל זאת בשאלה: מה קרה? למה אתה בצער? היהודי לא רצה לספר, אבל החב”דניק היה נודניק… ואחרי כמה שאלות הבין מה העניין. התגובה הספונטאנית שלו היתה, שבמקרה כזה מיד מתקשרים לרבי ומבקשים ברכה.

אותו יהודי לא הבין כלל במה מדובר, ואיך זה יעזור, אבל החב”דניק התעקש, עד שבסופו של דבר אמר האב: אתה יודע מה? אתה תעשה את זה. לך הביתה ותתקשר לרבי.

החב”דניק הלך הביתה, התקשר ולא קיבל תשובה. הוא ניסה כל אותו יום, כשהוא לא מצליח לתפוס קו! חוזר השליח לבית הרפואה ואומר בצער: נסיתי מאד להתקשר ולא הצלחתי. אבל – הוא ממשיך לומר ליהודי – מה עושים? מה אנחנו החסידים עשינו ברוסיה, כשלא יכולנו להתקשר לרבי בעת צרה? מקובל אצלנו, החסידים, שאפשר להתקשר בכח המחשבה. פשוט חושבים מאד חזק על הרבי, ובתוך המחשבה מבקשים ברכה או עצה, מה שצריך – וזה עבד! אז כעת, כשאי אפשר להתקשר, נתקשר לרבי יחד, במחשבה, ונבקש מהרבי ברכה.

כמובן, שאותו יהודי לא מבין מה החסיד רוצה ממנו, ואומר: תעשה את זה אתה! מוציא החסיד תמונה של הרבי, ואומר לו להסתכל חזק על התמונה ולבקש ברכה. ושוב, היהודי מגיב: תעשה את זה אתה…

 השליח עשה כך, והיהודי רק הסתכל. כשחזר השליח לבית הרפואה, ביום ראשון בבוקר, ראה פתאום שפני היהודי הזה השתנו לטובה. מה קרה? הוא שואל, והאב משיב שהבקר, כאשר הלכו לעשות את הניתוח, הרופאים פתאום הודיעו שכנראה היתה טעות, והמצב טוב בהרבה – תשעים אחוזים שיראה, וישנם רק עשרה אחוזים שלא… מיד אומר השליח ליהודי: הנה, אתה רואה מה הרבי עשה? אבל היהודי כמובן טען שהיתה פשוט טעות באבחון.

עוברות שנתיים ימים. אותו יהודי, בעל עסק, נוסע לכנס אנשי עסקים בענף שלו, שמתקיים בסוף שבוע בבית מלון. בין בעלי העסקים היה יהודי דתי שהכיר, וביום ראשון בבקר היהודי הדתי אומר לו – כחברו לעסקים – שהיום יש בר מצוה לבנו והוא טס לניו יורק עם הבן, כדי לעבור אצל הרבי מליובאוויטש בחלוקת דולרים ולקבל ברכה לבר המצוה. רוצה להצטרף? הוא שואל, בלי לדעת מתחילת הסיפור.

היהודי שלנו מסרב, אבל החבר לוחץ עליו – כל היום פנוי בכינוס הזה, ממשיכים מחר ואין מה לעשות היום, בוא נטוס טיסה קצרה ונחזור. לבסוף היהודי השתכנע, והחליט גם לקחת אתו את התינוק.

טסו לרבי, ותוך כדי שהם עומדים בתור לדולרים, הוא מבקש מהחבר שלו שלא יאמר לרבי עליו שום דבר – הוא רוצה להיות אנונימי לחלוטין. כך היה, החבר המקושר עבר עם הבן ובקש עבורו ברכה, והרבי נתן הרבה ברכות. אחר כך עובר היהודי השני עם הילד הקטן בידיו, סתם במהירות. הרבי לא מדבר איתו מילה, נותן דולר ואומר “ברכה והצלחה” או ברכה דומה, אבל לפני שהוא משחרר אותו לעבור, הרבי מתכופף לילד הקטן, ומזיז את האצבע מול העיניים שלו. כשהוא רואה שהילד מגיב ורואה טוב, הוא מחייך. כמובן שהאבא כמעט התעלף, ואחר כך כבר נעשה חב”דניק…

[סיפר: הרב בוקיעט, מפי בעל המעשה]

מה עושים כשאין אפשרות לדבר עם הרבי?

כיום, לאחר ג’ תמוז תשנ”ד, השאלה הזו בוערת מתמיד. התשובה שנתן לה החסיד הזקן, יכולה לפרוש בפנינו עולם שלם של תקשורת – שאינה דווקא מילולית.

בספר התניא, מבואר כי לכל נפש ישנם שלושה “לבושים”- מחשבה, דיבור, ומעשה. בדרך כלל, לבוש הדיבור יהיה אמצעי התקשורת העיקרי שלנו, אך יתכנו צורות אחרות של קשר: כתיבת מכתב למשל, שייכת לתחום המעשה יותר מאשר לתחום הדיבור. אולי הוא מהודק ומדויק יותר, אך הרגש הפנימי שבו נסתר יחסית.

כתיבה היא תקשורת האופיינית לעולם העשייה הטכני והממשי, בעוד הדיבור מקביל לעולם היצירה הרגשי והיצירתי. כאן בסיפור, מוצגת דרך שלישית: תקשורת מחשבתית, המתאימה לעולם הבריאה – עולם השכל.

בכל עולם, ישנו סוג של גן עדן – מקומם של הצדיקים: בעולם העשייה ניצב “גן עדן הארץ”, מקום פיזי של ממש עם עצים ופירות, שבעבר שכן בו אדם הראשון וכעת נסתר מעינינו. בעולם היצירה גן עדן התחתון, ולמעלה ממנו – בעולם הבריאה – גן עדן העליון.

בכל מצוה ישנם מחשבה – כוונה, דבור – ברכה, ומעשה – המצווה בפועל. מכח המעשה מגיעים לגן עדן הארץ, מכח הדבור לגן עדן התחתון, ומכח הכוונה מתקשרים לעולם הבריאה, לגן עדן העליון.

ההתקשרות לצדיק דומה לגן עדן – תענוג רוחני נפלא. לא לשווא מכנים החסידים את חדר הרבי “גן עדן העליון”. ואכן, גם את ההתקשרות אל הרבי, ניתן לבטא בכל שלושת הרמות: יש הכותבים מכתב ומניחים ב”אגרות קודש”, שזו התקשרות של מעשה; רבים שופכים שיחם באוהל – התקשרות בדיבור; אך עיקר הקשר כיום, לאחר ג’ תמוז, הוא ברמת “גן עדן העליון” – עולם המחשבה. היכולת הזו (שתלויה גם בחוש הציור, המציב את פני הצדיק מול העיניים ומאפשר להתקשר אליו), היא התקשורת המיוחדת השייכת דווקא לדורנו.