סיפורי צדיקים

לאורך שנות לימודי הפסיכיאטריה שלו, היה פרנקל עמית צעיר של זיגמונד פרויד ושל אלפרד אדלר. פרנקל נקט בגישה שונה והפוכה משלהם: במקום שאיפה להנאה או למעמד, טען הוא שהאדם מונע בעיקר על ידי "השאיפה למשמעות". הייחודיות של האדם היא ביכולת להתעלות מעל עצמו, כשהחלק הדומיננטי בנפש הוא החלק העליון שבה ולא החלק הנמוך.

הרעיונות הללו התפתחו אצל פרנקל בהדרגה כבר לפני המלחמה, ובמהלך תקופת שהותו במחנות המוות הנאציים. הוא ראה כי אפילו בתוך הגיהנם והזוועה, הצליחו אסירים מסוימים לנצח את הרוע על ידי ששמרו על גישה חיובית לחיים והתמסרו למען מטרה ותחושת שליחות שפיעמה בהם.

לאחר המלחמה ד"ר פרנקל מצא את עצמו בודד במערכה עם רעיונותיו הייחודיים, כשמכל העברים היה מוקף בתלמידים נאמנים של פרויד, שהוקיעו אותו והדירו רגליהם מהרצאותיו. בחלוף השנים הלך הלחץ והתגבר, עד שהוא הגיע למצב של ייאוש רגשי בראותו את מפעל חייו יורד לטמיון. הוא החליט לוותר על הפצת רעיונותיו, לעקור לאוסטרליה ולהצטרף לאחותו ששרדה את השואה והתגוררה שם.

באותה תקופה נכנסה לרבי ליחידות אשה ילידת וינה בשם מרגרט הייאס. בסיום הפגישה הרבי ביקש ממנה טובה, שכשתחזור לוינה תמלא שליחות עבורו: אנא מסרי דרישת-שלום ממני לד"ר פרנקל והעבירי לו את המסר הבא: שעליו להיות חזק ולהמשיך בעבודתו בנחישות גמורה. אסור לו לוותר, ויהי מה. אם ימשיך לפעול מתוך עצמה ומחויבות, הצלחתו מובטחת.

כשהגיעה לוינה וביררה בבית-הרפואה, שם שימש פרנקל כראש מחלקת נוירולוגיה, נאמר לה שהפרופסור נעדר כבר שבועיים. לאחר מאמצים היא הצליחה לברר את כתובת ביתו של ד"ר פרנקל ולהגיע אליו, שם ביקשה להיפגש עם הד"ר.

ד"ר פרנקל, שהיה באמצע כתיבת טיוטה למסמכי ההגירה שלו לאוסטרליה, היה נתון במצב רוח נרגז ולא גילה עניין רב באורחת. מרגרט ביצעה את השליחות ופנתה לד"ר פרנקל: "התבקשתי למסור לך דרישת שלום מאת הרב שניאורסאהן מברוקלין, ניו-יורק. הרב שניאורסאהן, הידוע בכינויו הרבי מליובאוויטש, שלח לך מסר כדלקמן: היה חזק! המשך בעבודתך בנחישות גמורה. אל תוותר. בסופו של דבר תצליח".

ד"ר פרנקל החל לדמוע, וכעבור מספר רגעים הודה לאשה וסיפר לה שאכן חשב לנטוש את מאמציו להיאבק למען תורתו והפילוסופיה שלו, ולמעשה שקל לעזוב את וינה – אך עכשיו הוא ישקול את העניין מחדש. ואכן הוא שב לעבודתו כפסיכיאטר ומרצה.

שנים ספורות לאחר מכן, בשנת תשי"ט, תורגם לאנגלית ספרו של פרנקל "האדם מחפש משמעות". הוא הפך לרב-מכר שנמכר בעשרות מליוני עותקים, וקיבע את מעמדו של ד"ר פרנקל כאבי שיטת הלוגותרפיה וכחלוץ כל שיטות הפסיכולוגיה החיובית של ימינו, ואת שיטתו כזרם לגיטימי ומרכזי בפסיכולוגיה.

[מתוך ראיון עם שליח חב"ד בוינה, שאימת את הסיפור עם בעלי המעשה]

בנוסף לגילוי רוח הקודש של הרבי, סיפר ויקטור פרנקל על עוד שני גילויים של השגחה פרטית שכיוונו את חייו.

הגילוי הראשון:

זמן קצר לפני שהצטרפה ארצות-הברית למלחמת-העולם השניה, קיבל פרנקל אשרת הגירה לארה"ב. באותו זמן התגורר פרנקל עם הוריו הקשישים בוינה והדבר העמיד אותו בדילמה: האם להמלט – ולהסיר בכך את ההגנה שנתן להוריו הקשישים, מתוקף היותו הניורולוג הראשי בבית החולים היהודי של וינה, או שמא עליו להישאר – ולהעמיד את עצמו בסכנה חמורה? הוריו הניחו כמובן מאליו שיהגר, אך הוא לא ידע מה עליו לעשות וייחל לסימן משמים. באחד הימים כששב לביתו, פגש פרנקל את אביו אוחז בשבר אבן שנלקח מארון הקודש שבבית הכנסת המחולל. מה זה? הוא שאל. בתגובה ענה אביו שזהו חלק מלוחות הברית שקישטו את ארון הקודש – אות המסמנת אחת מעשרת הדברות. איזו דברה? הוא שאל, ואביו ענה: "כבד את אביך ואת אמך, למען יאריכון ימיך על האדמה"… הסימן היה ברור וויקטור פרנקל זנח את רעיון ההגירה.

בעקבות כך הוא איבד את משפחתו ואת כתב היד הראשון של ספרו והדבר אף הוביל לכך שבילה שלוש שנים במחנות הריכוז – אך גם כל הצמיחה שבעקבות הטראומה, והטוב ששיטתו הביאה לעולם, הושפעו מאותו רגע.

הגילוי השני:

בכיס מעילו, שנאלץ לוותר עליו כשהגיע למחנה, היה כתב היד הכמעט מוכן של ספרו הראשון – "הרופא והנפש". לימים הוא סיפר, שבאותו יום בו נלקח ממנו כתב היד, הוא מצא במעיל שקיבל במחנה דף קרוע מסידור תפילה, ועליו מילות "שמע ישראל". הוא ראה בכך סימן שעכשיו תורו לא רק לנסח רעיונות גבוהים אלא גם, ואולי בעיקר, לחיות לפיהם.

במקרים אלו מומחש עד כמה ה' משגיח על כל מעשינו ודואג לנו. ההשגחה הפרטית מתגלה בכל פרט בבריאה, אך במיוחד אצל הצדיק בעיני ה' – זה המצדיק את הרבים. הרבי, שמשגיח גם הוא על פרנקל ושיטתו, מקיים כאן "והלכת בדרכיו" – הוא משגיח מרחוק, ומתערב בדיוק כשהמצב נראה חסר סיכוי. בעצם, זוהי משמעותו העמוקה של המושג "משמעות" – אותו הציב פרנקל במרכז שיטתו. משמעות היא מסר מהעל מודע של האדם, מהחלק המחובר ישירות לה'. זוהי הסיבה, שבנוסף למשמעות הניח פרנקל את האמונה כיסוד העליון של הנפש.

כדי להבין את מידת החשיבות שהרבי ראה בשיטתו של פרנקל, נביא כאן שלושה מכתבים בהם מזכיר הרבי את הלוגותרפיה – ונעמיק בהם מעט:

במכתב אודות מטופל נפשי, מכנה הרבי את פרנקל "פרופסור אחד [ש]מצא עוז בנפשו" וכך הוא כותב: " ועוד להעיר בקשר לכתבו שהנ"ל נמצא בטפול אצל רופא העוסק בבריאות הנפש, אשר אף שאינו ברור כל כך לאיזה רופא מתכוון, [שכן] בעוונותינו הרבים, סוג מיוחד ישנו מהנ"ל [מהפסיכולוגים], [ש]מתחילים הטיפול מדיבור [שלילי] על ה' וכבוד שמים וכבוד אב ואם וכו' [היינו כמה היזק יש לאדם בעיסוק בנושאים אלו], ו[אפילו אם יש חשיבות בערכים הנ"ל] צריך עיון ובירור גודל השכר ואפילו אם חשוב הוא, האם אינו יוצא בהפסדו במשך הימים. [אמנם] פשוט שכמה רופאים מהנ"ל שהועילו וריפאו בדרכים ישרים, ובפרט מעת שפרופסור אחד מצא עוז בנפשו להכריז ולהודיע אשר (היפך שיטת מייסד טיפול זה – הידוע [=פרויד]) האמונה בה', נטי' דתית בכלל המביא תוכן בחיים וכו' וכו' הרי זה מדרכים הכי יעילים לרפואה".

מעניין לראות, כי אחת הנקודות החשובות בחידושיו של פרנקל, בעיני הרבי, היא "כבוד שמים וכבוד אב ואם". הדבר מתחבר במיוחד לכך, שההשגחה הפרטית כיוונה אותו ואת שיטתו דרך הדיבר החמישי – זה המחבר כבוד שמיים וכבוד אב ואם: במדרש מסופר כי הדברות הראשונות, עוררו תגובה חשדנית אצל האומות שאמרו כי "לכבוד עצמו הוא דורש". כשהגיע לכיבוד אב ואם, חזרו האומות והודו גם לדיברות הראשונות.

במכתב לנוירולוגית, אומר הרבי כי "מהלך הענינים במצב בריאות [פלוני] מוכיח (אם זקוקים להוכחה בזה) גודל כח האמונה, ובפרט הקשורה ומתבטאת במעשה בפועל, פעילות צבורית, קיום המצות וכולי, לביסוס שלוה הנפשית של האדם…. למרות השיטה שאמונה ודת דורשים מן האדם קבלת עול – לרסן ולדכא האינסטינקטים והיצרים – שלכן אינה רצוי' … התענינתי במיוחד במאמרי ד"ר פרנקל (וינה) בזה, אבל לתמהוני כנראה לא נתפשטה ונתקבלה השיטה שלו כפי הדרוש".

במכתב השלישי מביא הרבי את הפורשים משיטת פרויד, ואת פרנקל במיוחד, כראיה לכך ששיטת פרויד איננה אמת מוחלטת כפי שחושב הנמען. "הדבר מעניין במיוחד שד"ר ויקטור פרנקל, פרופסור באוניברסיטת וינה, עושה את המטרה בחיים לאבן הפינה של שיטתו הפסיכואנליטית".

הנקודות אותן מדגיש הרבי – האמונה, המטרה, והביטוי המעשי של שניהם – מתבטאות היטב בשלושת רגעי ההשגחה שליוו את חייו של פרנקל. והנה, כשמתבוננים ברגעי ההשגחה הללו ובסדר התרחשותם, נחשף מבנה הנוגע לכל אחד מאיתנו במילוי שליחותו בעולם:

הרגע הראשון, של כיבוד הורים, הוא בחינת הכנעה, "דרך ארץ שקדמה לתורה". אמנם כיבוד הורים הוא מצווה, אך הוא מהמצוות שהשכל האנושי מחייבן. לא לחינם, דרך קיום המצווה נלמד דווקא מגוי כדמא בן נתינה.

השני, "שמע ישראל", הוא כנגד הבדלה – תורה ומצוות. כללות מצוות התורה היא במסירות נפש על קידוש ה' יתברך ב"שמע ישראל" (כמבואר בפרק כ"ה בתניא), וכן מצוות לשון צוותא, יחוד עם "ה' אחד".

הרגע השלישי, בשורת ההצלחה מהרבי, הוא המעבר מעבודת הבירורים של התורה והמצוות לעבודת היחודים. עבודה זו נעשית דווקא בדברי הרשות לשם שמים, בבחינת "בכל דרכיך דעהו". הזכרון שה' "הוא הנותן לך כח לעשות חיל", מכח הדרך-ארץ והתורה, הוא סוד ההצלחה.