סיפורי צדיקים

רבי שלום דובער שניאורסאהן מליובאוויטש, האדמו”ר החמישי בשושלת חב”ד, נולד להוריו, רבי שמואל שניאורסאהן — הרבי מהר”ש — והרבנית רבקה, ב־כ׳ בחשון תרכ”א. בברית המילה שלו נתן לו סבו, אדמו”ר הצמח צדק, את הכינוי רש”ב. לאחר פטירת אביו קבל עליו את הנשיאות באופן חלקי, ולאחר 11 שנים באופן מלא. תחילה בליובאוויטש ובאחרית ימיו ברוסטוב. הקים את ישיבת ׳תומכי תמימים׳ בליובאוויטש וכן את ישיבת ׳תורת אמת׳, תחילה בחברון ואח”כ בירושלים. הסתלק ביום ב׳ ניסן פר"ת ונטמן בבית העלמין ברוסטוב. את מקומו מילא בנו יחידו הרבי הריי”צ. בין ספריו הידועים: המשך תער”ב, המשך תרס”ו, קונטרס העבודה, קונטרס ׳ומעין׳ וקונטרס ׳עץ החיים׳.

מספר הרבי הריי"צ:

כשהייתי בן ארבע שנים, שאלתי את אבי [הרבי הרש"ב]: מדוע ברא השם את האדם עם שתי עיניים? והרי די לו בעין אחת, כמו שהוא ברא רק פה אחד וחוטם אחד?

ענה לי אבי: היודע אתה אלף בית?

כן – עניתי.

היודע אתה – שואל אותי אבי – כי ישנה שין ימנית ושין שמאלית,  מה ההבדל ביניהן?

עניתי: בשין ימנית הנקודה היא מצד ימין, ובשין השמאלית הנקודה – בצד שמאל.

ואז אמר לי אבא: ישנם דברים שצריך להסתכל עליהם בעין ימנית – בחיבה ובקירוב. וישנם דברים שצריך להביט עליהם בעין שמאלית – באדישות וריחוק. בסידור ועל יהודי יש להסתכל בעין ימנית, ואילו על סוכריה ומשחקים יש להביט בעין שמאלית.

 (ספר התולדות, עמ' 8)

כשחוגגים בין חסידים את יום ההסתלקות של רבי, היום בו מתגלים כל האורות העליונים שהמשיך בימי חייו, מציינים באותו יום ממש את תחילת נשיאותו של הרבי הבא. לכן, לכבוד ב' ניסן הבאנו כאן סיפור המקשר בין האב לבנו: הרבי הרש"ב שהסתלק לשמי רום, הרבי הריי"צ שהתחיל את נשיאותו ביום הזה.

הרבי הריי"צ מספר בשיחותיו את הסיפור, ומקדים לומר כי אנשים מעירים ושואלים אותו:  למה אתה אוהב את כל היהודים, בלי להבחין מי יותר צדיק ומי פחות צדיק? על כך הוא מספר את הסיפור, ומסיים: "מאז נחקק בליבי ובמוחי ענין אהבת ישראל, אשר על כל יהודי, יהיה מי שיהיה, צריכים להסתכל בעין יפה".

מעניין להשוות זאת לפתגם נוסף, מפורסם יותר, שגם הוא מובא  בשם הרבי הרש"ב. הפתגם דומה מאוד לזה שהובא למעלה, אך אם מתבוננים היטב רואים שהשוני הוא משמעותי: "פעם אמר הרבי הרש"ב: לאדם שתי עיניים, כדי שבעין ימין יביט במעלות הזולת ובעין שמאל בחסרונות עצמו".

על פי הפתגם הזה, מטרת שתי העיניים היא הבחנה במעלה, או בחיסרון, הקיימים אצל האדם בו מביטים. ההבטה בחסרונות עצמי נועדה להביא לשיפור מתמיד (וחלילה לא לפגום בשמחה על הדברים הטובים שזכיתי בהם, במתנת שמים), וההתבוננות במעלות הזולת מטרתה למידה מהן ואימוץ שלהן. כך התבטא אדמו"ר הזקן בספר התניא, כי "כל אחד מתוקן מחברו". מכל אחד ואחד באפשרותי ללמוד מדה טובה שאין בי, ולקבל אותה ממנו. משמעות המילים "מתוקן מחברו" מתבארת כאן, לא רק כתשומת לב לכך שהזולת מתוקן ממני אלא גם לכך שאני נעשה מתוקן יותר – ממנו, מתוך השפעתו.

אולם בפתגם שלנו, זה שלאחר מכן האיר את כל הנהגתו הציבורית של הריי"צ, ההסתכלות בעין ימין נועדה כדי לחפש את המעלה שיש בסידור או ביהודי? לא. פשוט כדי לאהוב אותו בהיותו יהודי – ללא כל תנאי.

דבר שאינו מותנה, נקרא בחסידות דבר 'עצמי' מפני שהוא משקף את עצם האישיות של האדם. בהסתכלות כזו, כל כך פשוט אצלי שהסידור, החומש והיהודי הם אלוקות, עד שאינני צריך לחפש בהם דבר טוב במיוחד. הם ה', וה' הוא כולו טוב! כאשר ישנו קשר עצמי, מרגיש האוהב שאינו יכול לחיות בלי אהובו.

ומה לגבי עין שמאל? לפי פתגם המעלות והחסרונות, עין שמאל מתבוננת פנימה. בפתגם שאמר הרש"ב לבנו, מדובר במציאות חיצונית המביטים עליה בריחוק ובחוסר קשר עצמי. יש לי סוכריה? נחמד. אין לי? לא נורא… יש כאן הנחיה לא להיות כ"עם הארץ אסור לאכול בשר", כלומר קשור וכרוך בגשמיות ובאכילת הבשר. ענייני הגשמיות אולי טובים ושימושיים במקרים מסוימים, אבל אפשר בהחלט לחיות בלעדיהם. 

מכאן נלמד גם לפתגם השני, לפיו עין שמאל נועדה כדי להראות לאדם את חסרונות עצמו: כפי שלסוכריה ולצעצוע לא צריך להיות קשור יותר מדי, גם בבחינת החסרונות שלי כדאי להיות אובייקטיבי, לא להגזים ולא להפחית. בעצם, גם זה חלק מאהבת הזולת: החוויה שלו כדבר קיומי, בעוד אני וחסרונותי מעניינים הרבה פחות…