סיפורי צדיקים

רבי אברהם וינברג מסלונים (נפטר בי”א מרחשוון תרמ”ד), המכונה ה”יסוד העבודה” על שם ספרו, היה מייסדה של חסידות סלונים. נולד בשנת תקס”ד לרב יצחק מתתיהו, שהיה מקורב לרבי אשר הראשון מסטולין. בצעירותו התקרב לרבי נח מלכוביץ’ ולאחר מכן לממשיך דרכו רבי משה מקוברין. לאחר פטירת רבי משה הנהיג עדה בסלונים. כתב חיבורים רבים, וספרו החשוב “יסוד העבודה” נמנה בין ספרי החסידות הבודדים שלא נכתבו על סדר פרשיות התורה, אלא כמשנה סדורה המבארת את עיקרי תורת החסידות. כקודמיו בשושלת לכוביץ’-קוברין-סלונים, גם הוא נודע בזיקתו המיוחדת לארץ ישראל ויישובה, ועמד בנשיאות כולל רייסין התומך בישוב היהודי בארץ הקֹדש. כמו כן עודד רבים מחסידיו לעלות לארץ ישראל. רבי אברהם אף שלח שלשה מנכדיו הצעירים לעלות לארץ בעודם בני 13 שנים בלבד. כאשר התפלאו מקורביו על צעדו זה אמר כי “תבוא תקופה של הסתר נורא… וברצונו שתתקיים פינה של חבורתנו בא”י כדי שיהיה סביב מי להתלכד”. לימים התברר, כי בצעד זה אכן הבטיח את המשך מורשתו — מתוך אותו גרעין שבה וצמחה לאחר השואה חסידות סלונים.

כשיצא הספר “נפש החיים” מרבי חיים מוואלוז’ין בענין תורה לשמה, אמר הסבא קדישא: מה אעשה, שבאיזה ספר מחז”ל שאני פותח, גמרא או זוהר או מדרש, אינו נראה לי כן? וחיבר את הספה”ק “יסוד העבודה”. ואמר – איך האב צובראכן מיינע אלע ביינער אויף דעם [שברתי את כל העצמות שלי על זה – דהיינו על כך שלא יהיה לו בזה ענין ניצוח אלא לשם שמים בלבד].

***

רבי בערל אביגיל’ס היה למדן גדול ודיין בעיר סלאנים, ונסע למרן הס”ק מלעכוויטש.

פעם נתקשה אחד מחבריו הדיינים בקושיא עצומה באיזה ענין, וכשחזר רבי בערל לביתו נפל ברעיונו תירוץ נפלא על קושית הדיין. בעודו הולך בא לנגדו מרן יסוה”ע, אמר לו רבי בערל: טוב שפגשתי אתכם, כי מחשבותי מטרידים אותי מאוד. הנה דיין פלוני הקשה קושיא חמורה, ועכשיו עלה ברעיוני ב”ה תירוץ נפלא על זה, ואיני יודע לשית עצה בנפשי מה לעשות – האם לילך לביתו לומר לו את התירוץ, שידע שגם אצל החסידים ישנם לומדים, או שלא אלך כי זהו רק מעצת היצר החפץ להכשילני בגיאות? ואמר לו היסוה”ע שימשיך לביתו ולא יאמר התירוץ. והודה לו רבי בערל, שהרגיש כי כן הוא האמת.

***

מרן היסוד העבודה אמר לרבי יהודה ליב (אביו של רמ”ח מסלונים), שיחזור על מסכתא עד שיהיה בקיא בה בעל פה, בכדי שיוכל לקיים ‘ובלכתך בדרך’. ואם חושש הוא שמא יש בלימוד כזה משום שלא לשמה – ישוב אחר כך על כך בתשובה, אולם בינתיים ירוויח שתהיה לו מסכתא ביד…

מחלוקת שהיא לשם שמים

עניין לימוד התורה לשמה, היה מרכזי מאוד בתורתו של היסוד העבודה זי”ע. פעם אמר על הפסוק “ותופשי התורה לא ידעוני” כי מדובר בלומדים את התורה על מנת לתפוס ולדעת אותה, ולאנוס אותה להיות כלי שרת בידם. כאשר חסרה הכוונה האמתית בלימוד, שהיא הדבקות בה’ יתברך, הרי שהתורה היא ב’תפיסה’ וכלא – המונע ממנה למלא את יעודה האמיתי.

כאן מונח עיקר המחלוקת הגדולה בינו לבין בעל נפש החיים זי”ע: האם פירוש המלה ‘לשמה’ היינו לשם ידיעת התורה, כנפש החיים, או לשם הדבקות בה’, נותן התורה, כדעת יסוד העבודה (בראיה כזו, התורה היא כממוצע – המחבר את ישראל לקודשא בריך הוא). המחלוקת הזו היתה עקרונית כל כך, שחסידי סלונים מספרים כי במהדורה הראשונה (או בכתב היד) של ‘יסוד העבודה’, הופיע פעמים רבות המשפט: “ודלא כנפש החיים”.

אין זאת שהרבי מסלונים זלזל חלילה בידיעת התורה – כפי שמראה הוראתו, ללמוד על פה מסכת “ולחזור בתשובה אחר כך”… אך מהו באמת היחס בין שתי הכוונות?

נפתח ברמז: ידיעה ועוד דבקות עולה יחד תורה! הדבר מראה כי במדה מסוימת אלו ואלו דברי אלוקים חיים: הרי ישנה מצות ידיעת התורה, כמבואר באריכות בהלכות תלמוד תורה לאדה”ז, שלשם כך יסד הרבי את מבצע לימוד הרמב”ם. אך במצווה זו גופא, הלומד על מנת שידע הכל ויקרא רבי (או אפילו ל’אין כבוד אלא תורה’), זוהי מחשבת חוץ הפוסלת את ה’לשמה’ של קיום מצות ידיעת התורה. כך תורתו נותרת למטה, עד שישוב בתשובה כמבואר בתניא.

עולה מכאן, כי ידיעת התורה כשלעצמה, ללא כוונה זרה, היא בגדר קליפת נגה (ובסוד הפסוק “ארח צדיקים כאור נגה הולך ואור עד נכון היום”, כאשר מתוך ידיעת התורה בא לדבקות בה’, והיינו שמתוך שלא לשמה האמיתי – אף על פי שהיא מצות ה’ – בא לשמה): ממוצע בין ה’לשמה’ האמיתי, שהוא דבקות בה’, וה’לא לשמה’ הגמור (כרצון להקרא רבי) שהוא מג’ קליפות הטמאות. היחוד הרצוי בין ידיעה לדבקות, (תורה), הוא ההבנה כי הידיעה עצמה היא הכלי לדבקות בה’. ביחוד זה מתאחדים ה’אורות דתהו’ החסידיים ב’כלים דתיקון’ המתנגדיים (יתכן, כי זהו פשר ההבדל בין דברי הצדיק לרבי בערל אודות התירוץ שאין לאומרו, ובין דבריו לרבי יהודה לייב אודות לימוד המסכת: התנצחות היא טומאה ממש, והצדיק שבר עצמותיו שלא יכשל בה. אך רצון לדעת הוא סכנה שניתן להתמודד עמה – כשהופכים אותו לקדושה).

אמרתך אשר ליראתך

פעם פנה ל’יסוד העבודה’ אברך אחד, וביקש ממנו ברכה שיהיה תלמיד חכם גדול. השיב לו הצדיק כי דוד המלך ביקש: “הקם לעבדך אמרתך אשר ליראתך”. התורה, אמרת ה’, היא לפי היראה.

אם כך, הכל מתחיל מיראה טהורה – מה להלן באימה (במח) ויראה (בלב) ורתת (באברים הפנימיים) וזיע (בגוף), אף כאן כך.  היראה היא עיקר תיקון הלב, שבו תלוי לימוד התורה (כך נרמז באות ל’, שמשמעה כמובן לימוד – שכן למ”ד היינו לבך מלא דעת, וכן לב מבין דעת). זהו סוד “לבי ראה הרבה חכמה”. יש כאן רמז ליראה, אותיות ראיה. יראה-ראיה כזו, היא יראה בה רואים לנגד עינינו את ה’, כ’בעל השמועה’ העומד נגד עינינו, ומתמלאים ביראת בושת ויראת הרוממות.

ידיע”ה בחמישה שלבים

על הצמד הבסיסי של ידיעה ודבקות, אם כן, נוספה גם היראה. אך האם זהו כל שנדרש מתלמיד חכם? הלא ישנו גם צורך להעמיק בתורה ולעיין בה! והנה, את המילה ידיעה עצמה, ניתן לקרוא כראשי תיבות: יראה, דבקות, ידיעה, עיון, העמקה. כך נוצר תהליך שלם:

מתוך היראה הטהורה של לאסתכלא ביקרא דמלכא, בא הלומד לדבקות – סוד קוצו של י’, ואז אור הדבקות מאיר בכלי הידיעה, והידיעה עולה בעילוי אחר עילוי על ידי העיון וההעמקה. תכלית העיון וההעמקה היא העמקת והרחבת הכלי מאד – כדי לקבל עוד ועוד אור עצמי של הדבקות בה’.

דבקות וידיעה – דיבור והפנמה

הלימוד מתוך יראה עילאה, הוא לימוד מתוך ביטול במציאות, בלי הרגשת עצמו כלל. זוהי פנימיות החכמה השולטת על החיצוניות שלה (היא ראשית הידיעה וההשכלה), בסוד “פנימיות הלב שליט על חיצוניות המח”.

והנה, בלימוד התורה ישנן שתי מצוות: ידיעת התורה, המתקיימת במח ובלב, ומצוות לימוד התורה המתקיימת בפה דווקא – “‘כי חיים הם למוצאיהם’… למוציאיהם בפה”. אף שהיראה מקומה בלב, ניתן לומר כי הדבקות המשתלשלת ממנה שייכת דוקא לבחינה השניה, של “מוציאיהם בפה”, ולא לחקיקת התורה במח ובלב. רק לאחר השינון מתוך יראה, דבקות ושכחת עצמו, מגיע הלומד לזכרון במח ותפיסה בלב – כך שהתורה נקנית אצלו ממש.

הדבקות היא סוד “ישקני מנשיקות פיהו”, ככתוב בתניא אודות הדיבור בדברי תורה: רוח פיו של ה’ מתערבת ברוח פיו של הלומד, וזהו “זיווג נשיקין” של דבקות רוחא ברוחא. לאחר ה”דבק באשתו” שבגריסת התורה בשפתיים, מגיע ה”והיו לבשר אחד” של התאחדות עם התורה במח הזכרון (בחינת זיווג) ובהבנת הלב (בחינת יצירת הוולד).

על כך כותב הפסוק: “כי נעים כי תשמרם בבטנך [לאחר ש]יכֹנו יחדו על שפתיך”. תכלית הדבקות היא התאחדות הזוג בילד משותף, בשר אחד הנולד משניהם. הלומד תורה הוא כאמא, השומרת בבטנה את הוולד – ידיעת התורה הנולדת מתוך התאחדות הלומד עם ה’ יתברך.

בתניא מבואר, כי בתורה ישנו איחוד עם ה’ באופן שאין כדוגמתו – היות והאדם תופס את חכמת ה’ במוחו וגם נתפס בה – כשהוא שרוי בתוכה לחלוטין. על פי דברינו כאן, בכוונת האדם יש להקדים את הרצון להיתפס (בבחינת רצוא) לרצון לתפוס (בבחינת שוב). אכן, ה’שוב’ רק משתבח מכך – שכן הוא נעשה על פי ערך הרצוא: ככל שהרצון להיבלע בתורה יהיה גדול יותר, כך תגדל גם ידיעתה לאחר מכן.

וללמדנים שבינינו, יש כאן יחס בין גברא – הלומד המשנן בפיו, לחפצא – התורה הנקלטת בו. הגברא קודם לחפצא, כפי שנאמר בגמרא כי “למגרס (בפה) והדר למסבר (במח)”. זהו גם סוד הביטויים “נשמת חיים” ו”נפש חיה” שנאמרו ביצירת האדם:

נשמת חיים היינו החפצא שבנשמה ובתורה, שהוא זכרי ו”אובייקטיבי” יחסית. כאן, נשייך אותו לידיעת התורה האובייקטיבית, וללימוד תורה לשמה באופן של ידיעה – יכולת נשמות ישראל להכיל בתוכן את התורה עצמה. ממד זה בישראל ובתורה, הוא סוד ז”א – הדכורא.

לעומת זאת, נפש חיה היינו הגברא, ה”סובייקטיבי” שבנשמה ובתורה, המתבטא בדבקות ובגרסת התורה בפה (כפי התרגום “רוח ממללא”). זהו סוד חיה-חוה, נוק’ דז”א. והנה, יא חשון, יום היארצייט של הצדיק ושל רחל אמנו, עולה בדיוק לשמה!! רחל אמנו, סוד ה’ תתאה שבשם, עולה מן הגלות ומתיחדת עם ז”א בעלה על ידי לימוד תורה לשמ-ה – לשם ה’ תתאה שתתעלה. כך נתקנת המציאות כולה, ואתם הדבקים בהוי’ אלהיכם חיים כלכם היום.