סיפורי צדיקים

רבי יחיאל מיכל אשכנזי מטולצ’ין נולד לרבי ברוך ותולדותיו לוטות בערפל. מקובל שמוצאו מגרמניה (ומכאן כינויו “אשכנזי”, וביידיש: “דער דייטשל”), ממנה עבר לפודוליה ושם נמשך לחסידות. היה חתנו של הבעל שם טוב, בעלה של בתו היחידה אדל, ומרבותיהם של בנו רבי משה חיים אפרים מסדילקוב בעל ‘דגל מחנה אפרים’ ורבי ישראל מקוז’ניץ. מסופר כי הבעל שם טוב שלח את אחד מתלמידיו לבחון אותו בתורה, כדי לדעת אם הוא ראוי לשאת את בתו, אך תגובתו הייתה: לא ידעתי, איני יודע ולא אדע. התשובה נשאה חן מאוד בעיני הבעל שם טוב, שלקח אותו כחתן לבתו אדל בשנת תצ”ה בערך. לרגל ז’ אדר, יום פטירת משה רבנו, אנו מביאים את סיפורו של הצדיק המופלא שלא נודעו יום פטירתו ומקום קבורתו.

פעם נסע הבעש”ט עם חתנו הצדיק ר’ יחיאל (שהיה נקרא “דער דייטשל”), על חוף הים. בדרך לעיר אודיסה ירדו השנים לטבול, ויטבע שם ר’ יחיאל ויסתלק. שלח הבעש”ט את עגלונו הערל לאודיסה ואמר לו: “אמור בשמי ליהודי הראשון שתפגוש, שיבוא לכאן תיכף ומיד”. ויעשה כן העגלון, ויבוא אליו יהודי מאודיסה. אמר לו הבעש”ט: “חתני טבע ויש צורך לקוברו, ואינני רוצה שאף אחד ידע את מקום קבורתו. סע העירה והבא עמך את כל הדרוש – את חפירה, תכריכים וכיוצא בהם”.

ועוד אמר לו: “מי שיתפלל במקום זה – יעזור לו. אבל גוזרני עליך, שלא יהיה אחד שיוודע ממקום זה”. לאחר ששמע זאת היהודי אמר לבעש”ט: “יש לי בן יחיד, והריני מבקש רשות לקחתו עמי הנה”. ויבואו יחדיו היהודי עם בנו, ויקברו המת את ויסעו משם. הכל שמעו את הסיפור, אולם מקום הקבורה לא ידעו.

כעבור שנים רבות, גזר פריץ אחד גזרה רעה על יהודים בעירו. שלחו אנשי העיר נכבדים כשליחים אל הצדיק מרוז’ין, לבקשו שיושיעם. בטרם נכנסו השליחים אל הצדיק ליחידות, שהו אצלו בשבת. בעת הסעודה שמעו את הצדיק מספר את הדברים בדבר מקום הקבורה של חתן הבעש”ט וסגולתו של המקום, ויחליטו השליחים שיבואו לאודיסה, אולי עדיין חי בנו של היהודי והואיל וזהו ענין גורלי של עיר שלמה, יסכים בודאי לגלות להם את מקום הציון ויתפללו שם ויוושעו. בטוחים היו בתשועתם שם, ואצל הצדיק מרוז’ין היו מסופקים אם ייוושעו.

בלא לומר מאומה לצדיק, נסעו במוצאי שבת קודש לאודיסה וחקרו אחרי האיש המבוקש. נודע להם שהאב איננו, אבל הבן חי. ויבואו לביתו ויראו שעני ואביון הוא. ויציעו לו כסף רב ויבקשוהו כי הואיל וזה ענין כללי יגלה להם את המקום, אך הוא מיאן לגלותו. ויציעו לו לבוא איתם לאותו מקום ועם יעטפו את עיניהם ויסתירום באופן כזה שלא יראו מאומה ובבואם למקום הקבר יגיד להם שזה המקום. הם יתפללו שם מבלי לדעת הי הם עומדים ויוושעו. גם בעד זה הציעו לו כסף ונתרצה. וישכרו בעל עגלה כדי לעשות למחרת היום.

בלילה ההוא בא אבי הבן אליו בחלום ואמר לו : “מחמת הסכמתך לגלות את המקום הסודי לשליחים, ואפילו באופן כזה, נגזר עליך להסתלק מהעולם. צווה לביתך כי מחר אתה מת”. ואמנם כך היה, ולמחרת נפטר הבן.השלוחים חזרו שוב לצדיק מרוז’ין וספרו לו כל מה שאירע להם, ויוושעו על ידי הרב הקדוש מרוז’ין. [שמועות וסיפורים ח”א עמ’ 15]

למה כיוון הבעש”ט בדבריו אודות ישועה מובטחת, אם הטיל איסור חמור על גילוי המקום? כדי להשיב על כך נתבונן מעט בסיפור השני, אודות השליחים וסיפורו של הרבי מרוז’ין. מכל גדולי החסידות, היה הרבי מרוז’ין הידוע ביותר בסיפורי צדיקים שהיה מספר בכל הזדמנות. גם כאן הוא מספר סיפור לשליחים, שממהרים להסיק את המסקנה ולנסוע אל מקום ההתרחשות. על מעלת סיפורי הבעש”ט ניתן ללמוד מר’ הלל מפאריטש, שהיה המחנך הגדול ביותר בחב”ד. סיפורי חסידים היוו עבורו כרטיס כניסה למשפחת החסידים, וכאשר הביאו לפניו אברך חדש כדי לחנכו, לא היה מתיר ללמדו שום דבר חסידות עד שהחסידים הותיקים יותר ‘מילאו אותו’ בסיפורים. הוא ביקש לספר כל סיפור פעמים רבות, עד שיחדור לפנימיות המתקרב והוא יסיק ממנו את המסקנות הנוגעות אליו. רק לאחר שמיעת סיפורים רבים, יפעלו דברי החסידות באופן נכון.

ושוב עולה השאלה: הרי על כל שומע של סיפור חסידי, ובפרט על חסיד המגיע לרבו, לשמוע ולקלוט את כל דברי התורה והסיפורים כמכוונים אליו אישית. אפילו הצדיק, ששכינה דוברת מתוך גרונו, לא מודע תמיד לכל מה שנפעל מדיבוריו. על השומע להיות נכון לקלוט את הדברים המיועדים עבורו. אם כן, מה אם כן הייתה טעותם של השליחים? מדוע לא הועיל להם הסיפור שהתאמצו כל כך לפעול על פיו?

“במקום מחשבתו של אדם, שם הוא” – זהו אחד מיסודות תורת הבעל שם טוב, והוא גם יסוד כוחו של הסיפור החסידי. כל עניינו של הסיפור הוא להמחיש ולקרב את מה שלא ניתן להגיע אליו אחרת, ולהחיות בנפש את האירועים הרחוקים בזמן ובמקום [ועל דרך ההבדל בין תלמוד ירושלמי הנוקט בלשון “תא חזי”, לעומת תלמוד בבלי שלשונו היא “תא שמע”. התלמוד הירושלמי שואף להביא את הסוגיה למוחשיות ובהירות, היכולות להביא חידושים נפלאים הרבה יותר מכל הבנה שכלית].

הצדיק, ובפרט צדיק כרבי יחיאל שלא נודע מקומו, נמצא בעצם בכל מקום שהוא בכח מחשבתו. מן הסתם, כך התרחשה גם הסתלקותו, כל כך שקוע היה בכוונותיו עד ששכח לצאת מן המים… כמובן שישנה מעלה בתפילה על ציון של צדיק ממש, אך בפנימיות, ניתן להתחבר עמו מכל מקום במחשבה אמיתית. אם ישנו ציון צדיק הפועל ישועות שלא ניתן להגיע אליו, סימן הוא שאין צורך להיות בו באופן גשמי – ובוודאי שאם משתדלים להיות שם, מצרף הקב”ה את המחשבה הטובה למעשה.

רבי יחיאל הוא כמשהרבנו, עליו נאמר ” ולא ידע איש את קבורתו”. משה הוא הדעת עצמה, שקוע בתוך המחשבה ומחבר את החכמה עם הבינה ואת הבינה אל המידות, ומאידך נמצא מעל לחכמה. כך גם מקום קבורת רבי יחיאל, הפלאי והעלום, שניתן לדעתו רק באמצעות הדעת וההתקשרות הפנימית.

[יצויין כי ישנה מחלוקת אודות אריכות ימיו של רבי יחיאל והאם אכן נפטר בחיי חותנו הבעש”ט וכאן רק הבאנו את הסיפור מבלי להדרש לדברים].