סיפורי צדיקים

רבי הלל הלוי מפאריטש נולד בעיירה חומץ בשנת תקנ”ה, לאביו רבי מאיר מחסידי טשרנוביל. כבר בילדותו היה בקי בש”ס ופוסקים, למד ספרי קבלה והתפלל עם כוונות האריז”ל, ועוד בטרם היה בר מצוה נשא אשה. כאשר הגיע לידיו ספר התניא הפך לחסיד חב”ד, אך למרות מאמציו לא זכה לראות את פני האדמו”ר הזקן. בשנת תקע”ח נשלח ע”י האדמו”ר האמצעי ”לקבץ גשמיות ולזרוע רוחניות” בישובים החקלאיים שהקים הרבי במחוז חרסון, וכך הפך רבי הלל למורם הרוחני של עשרות אלפי יהודים. הוא הקדיש את חייו להפצת תורה וחסידות ומסר את נפשו על אספקת מזון כשר לחיילים היהודיים שבצבא הצאר. בשנת ת”ר התמנה לרבה של העיירה פאריטש שברוסיה הלבנה, ואחר כך עבר לכהן כרבה של בוברויסק הסמוכה. רבי הלל נהג לרשום כל דבר ששמע מרבותיו ולהוסיף ביאורים, וכן הלחין ניגונים חסידיים עמוקים. דברי תורתו כונסו בסדרת ספרי ”פלח הרימון”, בספר אמרי נועם ועוד. הסתלק בעיירה חרסון ביום שבת קדש י”א באב, ”שבת נחמו” תרכ”ד, ושם מנוחתו כבוד.

פעם אמר הרבי הצ”צ מאמר חסידות, וכנהוג אצל חסידים, ישבו רבי הלל מפאריטש ובני הצמח צדק ללמוד את המאמר. נפלה ביניהם מחלוקת על פירוש ענין אחד במאמר, שהבנים אמרו כך ורבי הלל אמר שהפירוש אחרת. אמרו הבנים: נכנס לאבא, ונשאל מה הוא התכוון. נכנסו לאביהם, הרצו בפניו את הדברים, והרבי הסכים לפירושם. אך כשיצאו ואמרו זאת לרבי הלל,  התעקש ואמר שהכל טוב ויפה, אבל זה לא מזיז אותי בכלל  מדעתי. כשהרבי אומר חסידות אלו דברי “שכינה מדברת מתוך גרונו”, אבל אחרי שגמר לומר את הדרוש, דעתו שלו בפירוש המאמר לא בהכרח קובעת…

יכולת רבי הלל לעמוד על דעתו מול הרבי, בפירוש דברי התורה שהרבי עצמו אמר, מעידה על עצמת ההכרה הפנימית שלו. בלשון הקבלה והחסידות, זו ספירת הדעת שבנפשו – שאחד הביטויים שלה הוא מעין מה שמכונה “אינטואיציה”, בתורה ובכלל.

אצל צדיקים, יכולה הדעת להגיע לכדי רוח הקודש ממש – כפי שמפרש רש”י את תכונת הדעת של בצלאל בן אורי כ”רוח הקודש”, ויכולה להיות הרגשה פנימית שלא קיימת אצל כל אדם. כאן, הדעת היא היכולת לחוות דעה על דברי תורתו של הרבי – אף בניגוד לדעתו שלו.

סיפור מפורסם מתאר מקרה דומה, שהתרחש עם הבעל שם טוב הקדוש:

פעם בעלית נשמה התווכחו האריז”ל והבעל-שם-טוב על פירוש מאמר בזהר, ואמרו שילכו לרשב”י וישאלו אותו מה הכוונה ורשב”י אמר כאר”י, והבעל שם טוב לא נכנע ואמר שנלך לשכינה, לה’ בעצמו, לשמוע מה הפירוש, והשכינה אמרה כמו הבעל שם טוב. בסיפור שם הבעל שם טוב לא היה צריך לומר מה שרבי הלל אמר, כי רבי הלל לא אמר שיש לו תקשורת ישירה עם השכינה, אלא רק שיודע שהשכינה אמרה ולי יש דעה איך לפרש.

איזה מן הסיפורים מבטא בחדות גדולה יותר את ענינה של הדעת?

אמנם, המעלה המופלאה של הבעש”ט המתגלה בסיפור זה, נעלית יותר מזו של רבי הלל. מה גבוה יותר מלדבר עם השכינה עצמה ולזכות לאישורה? אך מאידך, במובן מסוים, דווקא בסיפור הראשון הדעת חזקה יותר. צדיק כרבי הלל שאינו יכול לעשות זאת, מגלה תקיפות מפליאה אף יותר בדבקותו בחוש הפנימי המנחה אותו.

בסיפור נוסף, מתגלה היבט אחר של אותו חוש פנימי: יכולתו של רבי הלל להבחין במהותם של חושים דומים אצל צדיקים אחרים.

 פעם אחת, בהתוועדות חסידים שהיו ביניהם חסידי טשרנוביל, ספרו חסידי טשרנוביל סיפורים על רבם – כמה גדול הוא, ובעל רוה”ק.

בין השאר ספרו, כי רבי מרדכי לא היה נפגש עם הנשים שבקשו את ברכתו, ונהג לקבל אותן מאחורי וילון, כך שקיבל את פתקאותיהם מבלי לראותם. פעם רצו המתנגדים ללעוג לו, הביאו אשה גויה והעמידו אותה מאחורי הוילון. מנהגו היה ששם ידים מאחורי הוילון, בברכה, וברגע שהחל לעשות זאת נרתע ואמר “כמוהם יהיו עושיהם”! ואכן, המתנגדים ששלחו אותה המירו את דתם, ר”ל.

נענה רבי הלל ואמר: זה לא רוה”ק, זהו טוהר המחשבה.

כאמור, רוח הקודש היא מדרגה גבוהה של דעת. רבי הלל, שהוא בר דעת גדול, יודע לומר כי מה שנראה בעיני ההמון לרוח הקודש הוא למעשה מדרגה נמוכה יותר, וקרובה יותר לתחום העבודה השווה לכל נפש. אדם המטהר את מחשבתו מכל שמץ של טומאה ומחשבה זרה, מסוגל לחוש את מחשבות הזולת או את איכות הנשמה הניצבת מבעד לווילון.

מהי אם כן רוח הקודש של ממש? כניחוש בעלמא, נציע כי לו היה רבי מרדכי יודע על המתרחש בטרם ניגש אל הווילון, היה הדבר מעיד על רוח הקודש.  כאשר נדרשת סמיכות אל האדם בו מרגישים, הרי שמדובר בחוש מחשבתי, ולא ברוח הקודש. ביטוי חריף יותר אמר רבי הלל, באשר למופתיו של הצדיק רבי ישראל דב מווילדעניק – שהצמח צדק עצמו עודד אותו לפעול כבעל מופת:

פעם ישבו חסידים וספרו, שהיתה עגונה אחת שהלכה לכל צדיקי הדור לחפש את בעלה שברח ממנה. אף אחד לא יכול היה לעזור לה, עד שהגיעה לרבי ישראל דב. מיד כששאלה, אמר לה: סעי לעיר פלונית, הכנסי לבית של טבח העיר, והשארי שם כך וכך זמן עד שבעלך יופיע. עשתה האשה כדבריו וכך היה – תוך כדי שהותה שם, פתאום הגיע בעלה, בתחפושת, אך האשה זיהתה אותו וכך פעלו עליו עד שהודה ונתן לה גט.

 לאחר מכן ספרו סיפור נוסף: היה אבא שבנו יצא מהשפיות לחלוטין, והשתגע. אביו לקח אותו לכל הרופאים ולכל הצדיקים ובקש תרופה, ואף אחד לא יכול לעזור. אך כשבאו לצדיק הזה, אמר לעשות משהו פשוט, ומיד התרפא הבן וחזר להיות שפוי לחלוטין.

רבי הלל ישב שם יחד עם כולם, והקשיב. לכאורה, מסקנת הסיפורים מתבקשת: אם ישנו צדיק שעושה מופתים כאלה, כשכל האחרים לא יכולים, אולי כדאי לנסוע רק אליו? אך רבי הלל נענה ואמר: שנשים ומשוגעים יסעו לווילדניק, ואנשים וחסידים יסעו לליובאוויטש…

בחינת הדעת הנוכחת כאן, היא ההבחנה בין אנשי העולם, המחפשים צדיק לעניינים מעשיים, ובין ברי דעת – החפצים בעבודת ה’. לכל אדם הכתובת המתאימה לו, ובחסד ה’ יתברך ישנם צדיקים מכל הסוגים. אולם יש לשים לב, מה מביא כל אחד לנסוע אל הצדיק שהוא מסתופף בצילו.