סיפורי צדיקים

רבי יעקב יוסף מאוסטראה, שנודע בכינויו רבי ייב”י (יעקב יוסף בן יהודה), היה מתלמידי המגיד ממעזריטש, ומורה צדק ודיין באוסטראה [כיום באוקראינה]. אביו היה רבי יהודה ליב — שהיה גם הוא דרשן ומורה צדק באוסטראה, ומתלמידי הבעל שם טוב והמגיד ממזריטש. לאחר פטירת אביו החל רבי ייב”י למלא את מקומו, וייסד את שושלת חסידות אוסטראה שנמשכה עד השואה. נפטר בכ’ בתשרי תקנ”א, אושפיזין דיוסף.

בצעירותו היה רבי ייב”י, בנו של המגיד מאוסטראה, עילוי גדול מאד. עוד לפני שנעשה בר מצוה, ידוע היה בכל העיר כי הוא נועד לגדולות. אך דבר אחד העיב על ההערצה שרחשו לו: רבי ייב”י היה ילד עם הרבה עזות דקדושה, ודרכו – כילד בן 12 – היתה לגנות ולבזות את כל תלמידי החכמים הגדולים שבעיר (ואוסטראה של אותם זמנים היתה מלאה חכמים ורבנים חשובים). עד כדי כך הגיעו הדברים, שיום אחד קמו רבני העיר והזמינו אותו לדין תורה.

לרבני הקהילות דאז היתה  רשות, מכח הממשלה, גם לתת מלקות ועוד עונשים כבדים, ואביו רבי יהודה חשש מאוד מדין התורה הזה. אך היות שהיה תלמידו של המגיד, ומעזריטש לא היתה רחוקה מאוסטראה, שלח אותו אביו, לפני שהתקבלה הזמנה רשמית למשפט, אל המגיד – שיתחבא אצלו עד יעבור זעם. באותה הזדמנות, שלח רבי יהודה מכתב עם הילד למורו המגיד, בו הוא מבקש מהמגיד שיקבל את הילד וידאג לו, וגם שיוכיח אותו על מעשיו הלא-טובים.

הגיע הילד למעזריטש, והמגיד קרא את המכתב של אביו ושאל: למה אתה מגנה את הרבנים בעיר שלך? והילד, בענווה ובשקט פנימי, ענה למגיד: הרי הם לומדים תורה שלא לשמה! הסתכל המגיד על הילד ושאל: ראשית כל, כיצד אתה יודע שהם לומדים תורה שלא לשמה? ואם אתה כבר יודע שהם לומדים תורה שלא לשמה, מה זה אכפת לך? מה זה נוגע לך? ושוב השיב הילד, ללא כל הבעת חוצפה: ודאי שאני יודע, וגם מאד נוגע לי, אחרת לא הייתי מגנה אותם! ומעשה שהיה כך היה:

אני נוהג לקום בחצות הלילה וללכת לנהר שמחוץ לעיר, ושם לשבור את הקרח ולטבול שלש פעמים במים הקפואים. אחר כך, כשאני חוזר הביתה אחרי הטבילה, אני מרגיש מוחין דגדלות אמיתיים ולומד תורה כל הלילה בעונג ובהתלהבות. אבל, פעם אחת קמתי בחצות, ובדרך לנהר פתאום באו אלי מחשבות שונות: כתוב בגמרא שאסור לתלמיד חכם לצאת יחידי בלילה. אז מה אני עושה? אני תלמיד חכם או לא? מותר לי לצאת יחידי בלילה או אסור לי? ואחר כך באה עוד מחשבה, שהרי שילד ישבור את הקרח בנהר באמצע הלילה ויטבול זו סכנת נפשות, אז אם חלילה אטבע, אם יקרה משהו, זה נקרא שאני מאבד את עצמי לדעת ר”ל.

התבוננתי בכך, אמר רבי ייב”י למגיד, וניסיתי להבין מאיפה באו לי המחשבות הללו? הרי הן משל היצר הרע! אבל היצר הרע הוא מלאך, ומלאך לא לומד תורה – אז מהיכן הוא מכיר את הגמרות, ויודע לצטט אותן? מכך הבנתי שוודאי באה הבקיאות הזו מרבני העיר שלומדים תורה שלא לשמה. לכן אני יודע שהם לומדים תורה שלא לשמה, וזה גם נוגע לי – מהתורה שלא לשמה שלהם באות לי כל המחשבות הזרות הללו…

כמו יהודים טובים, נפתח בשאלה: מה היתה תגובתו של המגיד לדברי הילד הדעתן? אנחנו יכולים רק לנחש, אך מכך שכל תגובה לא נמסרה לנו מפי המספר, ניתן להסיק כי “שתיקה כהודאה” וכקבלת הדברים כפי שהם. ההשערה הזו מתבססת עוד יותר, כאשר מביאים בחשבון כי המגיד עצמו נהג כך: עבודה גדולה היתה לו להשפיל תלמידי חכמים שתורתם נעשתה סם המוות, ובין תלמידיו המשיך בכך במיוחד רבי שלמה מקרלין.

עד כאן, ניתן היה להבין את הסיפור כקריאה לביזוי כללי בישיבות ובתי המדרש. ממש “מי יתן לי תלמיד חכם, ואשכנו כחמור!”… אולם קריאה זהירה יותר, ובקיאות בתולדות החסידות, תלמד כי לא כך הוא:

מסופר, כי כאשר רצה רבי שלמה מקרלין לעבור להתגורר בתחומו של אדמו”ר הזקן, הוא ביקש את אישורו לכך. אדמו”ר הזקן הסכים, אך התנה זאת בשלשה תנאים שאחד מהם היה: “שלא יבזה את ה’לומדים'”. אך אם, כפי שהסברנו, קיבל זאת רבי שלמה מהמגיד עצמו, מדוע התנגד לכך אדמו”ר הזקן? את זאת ניתן להסביר אם מתבוננים בחקירה שניהל המגיד כאשר בא אליו רבי ייב”י: דרך כזו, של מציאת חסרונות בזולת, שייכת רק לצדיקים גדולים שמחשבות של יצר הרע באות מחוץ להם ולא מתוכם. רק כאשר אדם מתוקן לחלוטין בעצמו, מאותתות מחשבות כאלה על חיסרון בזולת שיש לפעול כדי לתקנו ולא על התמודדות פנימית. כאשר התברר למגיד כי הילד אכן עונה להגדרה זו, ודבריו ניכרו כדברי אמת, הניח לו לעשות כרצונו – כפי שעודד גם את רבי שלמה מקרלין.

אך אדמו”ר הזקן רואה את הדברים אחרת: הוא נטל על עצמו להדריך את ה”בינונים”, את האנשים מן השורה הנכשלים לעיתים במחשבות זרות משל עצמם. בקרב אנשים אלה, שהם למעשה רובנו, התנהגות כזו עשויה בעיקר לקלקל. לכן ביטל אדמו”ר הזקן את עבודת הביזוי החסידית, ולכן גם אנו נלמד מן הסיפור משהו שונה לגמרי – מהי, בכלל, אותה “תורה לשמה” עליה מדבר רבי ייב”י?

מן הסיפור משתמע כי תורה לשמה מתבטאת קודם כל במעשה. כך נמסר גם ב”לוח היום יום”, בשם הרבי מהר”ש:

“…היצר הרע נקרא נפש הבהמית לא מפני שהוא בהמה דוקא: לפעמים הוא שועל פקח שבחיות, וצריכים לחכמה מרובה להבין תחבולותיו. ולפעמים הוא מתלבש בלבוש צדיק תמים ענו ובעל מדות טובות… ויש אשר מתעורר חשק גדול ללמוד חסידות או להתבונן היטב באיזה השכלה, ובאמת הנה זהו רק עצת היצר ומתחבולות נפש הבהמית למנוע מעבודת התפלה וכדומה.

ונקוט האי כללא בידך וזכור אותו תמיד, כי כל דבר המועיל או מביא לעבודה בפועל, הנה כל מניעה שתהיה לדבר זה – אפילו אם המניעה היא מדבר היותר נעלה – הוא רק מתחבולותיה של נפש הבהמית. והרבי הרש”ב, כשסיפר זאת, הוסיף: “עד אז לא ידעתי שיכולה להיות נפש בהמית דתית, ומי מדבר על נפש בהמית חסידית…”.

כאשר יש עניין של עבודת ה’, גם אם יש בכך ממד של מסירות נפש, מתמסרים אליו בפשטות ובלי טענות ומענות. כל מחשבה אחרת, גם אם היא עטופה באצטלה של קדושה, אינה אלא “תורה של יצר הרע”.