סיפורי צדיקים

רבי יששכר דב רוקח מבעלזא, נולד בשנת תרי”ד לאביו רבי יהושע רוקח, האדמו”ר השני בשלשלת בעלזא, ולרבקה מרים רוקח, נינת רבי אברהם יהושע השל מאפטא. בן ארבע עשרה נישא לבתיה רוחמה, בתו של האדמו”ר רבי ישעיה משולם זוסיא טברסקי מצ’רנוביל, בנו של רבי אהרן מצ’רנוביל. אחרי שנפטרה בצעירותה נשא בשנית את חיה דבורה בת בן דודו רבי אברהם שמואל מברזנה. עם פטירת אביו רבי יהושע רוקח בכ”ג שבט תרנ”ד, הוכתר לאדמו”ר ולרב העיירה בעלזא והפך לאחד מגדולי האדמו”רים בגליציה. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה התיישב זמנית בעיר ראצפרט בהונגריה, אחר כך עבר לעיר מונקאטש ועם סיום המלחמה חזר לגליציה. נפטר בליל שבת קודש כ”ב במרחשוון תרפ”ז ונטמן בעיירה בעלזא.

כשביקר פעם הרה”ק רבי חיים צבי מסיגעט בעל ה’עצי חיים’ זצוק”ל, אצל חתנו הרה”ק רבי יחזקאל שרגא מציעשינוב זצוק”ל, שהיה בן אחותו של מרן מהרי”ד, הציע לו הרה”ק מציעשינוב לנסוע להיכלו של מרן ששהה אז בהולושיץ הסמוכה. השעה היתה דחוקה לו, בזמן ובמעות; ובקושי נעתר והסכים להפצרות חתנו.

משהגיעו ונכנסו לחדרו של מרן מהרי”ד, שמח מאוד באורחו וציווה שיכניסו כיבוד. כשהביאו אל השולחן ‘מזונות’ ותה, הורה מרן מהרי”ד לְהרה”ק מציעשינוב שישים סוכר בכוס התה של חותנו, כנפסק להלכה ש”חייב אדם לכבד חמיו”. לאחר שטעם הרה”ק מסיגעט, אמר לו מרן מהרי”ד: “מצינו באברהם אבינו ע”ה שבשעה שקידם את פני אורחיו מיד אמר להם  “וסעדו לבכם אחר תעבורו”, וזאת בטרם נכנסו בצל קורתו. וכי כך היא שורת הנימוס, שיהא אדם מודיע לאורחו שעליו ללכת אחר שיסעוד את לבו?! ועוד, מה איכפת היה לו לאברהם אבינו ע”ה אם יישארו אורחיו בצל קורתו עוד מעט קט, ולשם מה היה לו למהר לשלחם? אין זאת אלא שהתורה הקדושה ביקשה ללמד אותנו לקח חיים, שאם בא אורח שאינו מעוניין לבקר וכל ביאתו בעל כורחו נעשית, אל תעכב אותו, כבדהו במאכל ובמשתה ואמור לו שאם הוא רוצה הוא יכול ללכת… כפי שאני מבין – הפטיר מרן מהרי”ד – אין לרב מסיגעט זמן והוא ממהר”. ומיד קם ממקומו, הושיט יד להרה”ק מסיגעט וליווהו עד לפתח הבית. בצאתם, היה הרה”ק מסיגעט נתון בהתפעלות גדולה מרוח הקודש הגלויה שהראהו מרן מהרי”ד, והתקשה להרגע.

אדהכי והכי הביטו בשעונם וראו כי נותר זמן מה עד למועד יציאת הרכבת מהולושיץ, והרה”ק מציעשינוב הציע לחותנו להיכנס גם לביתו של מרן [הרה”ק רבי אהרן מבעלזא] ולשוחח עמו בדברי תורה. משעלו  ובאו בדירתו, שמח בהם מרן והורה למשמשו שיגיש ‘מזונות’ ותה. משהובאו לשולחן, אמר לבן דודו שישים סוכר בכוס התה של חותנו, שכן נפסק להלכה ש”חייב אדם לכבד חמיו”… לאחר שטעם האורח, פתח מרן ואמר את אותם דברי תורה ששמעו לפני כן מאביו הקדוש, לא החסיר ולא גרע, לא ייתר ולא הוסיף, מילה במילה שב על הדברים – וככלותו קם וליווה את אורחיו אל הדלת. על התפעלותו הגדולה של הרה”ק מסיגעט מרוח קדשו של מרן מהרי”ד, נוספה התפעמות גדולה מזו, ולא חדל מלהלל את אותו קשר רוחני שנרקם בין האב לבנו, עד שהם שואבים דבריהם מאותו באר ובאותן מילים.

מלבד פירושו המחודד של מהרי”ד, בגרסה אחרת של הסיפור נוספים עוד שני פירושים: האחד, הוא תשובתו של האורח לדברי רבי יששכר דב – העוסקת בכך, שעל הצדיק להשפיע ולחזק את לב הבאים אליו (“וסעדו לבכם”), כך שההשפעה תימשך גם הלאה (“אחר תעבורו”). השני, הוא תגובתו של המארח – כשראה שהאדמו”ר מסיגעט מהסס מלטעום מן הכיבוד.

רבי יששכר דב הבין שהאורח שלו מצוי בתענית, ומתלבט אם לשבור אותה. מכיוון שכך, אמר לו כי גם אברהם אבינו הרגיש במלאכים שמהססים לאכול. הלא עבודתם נעשית ללא אכילה… אך אברהם הבטיח להם כי “אחר תעבורו”, כלומר שלא תתגשמו מכך ותוכלו להמשיך בעבודתכם.

מכך ששני פירושיו של מהרי”ד עסקו במלאכים ועבודתם, ניכר כי הנושא קרוב לליבו. אכן, רבי אהרן בנו, שהכיר היטב את אביו ושתה ממימיו, התבטא עליו לא אחת: “אבא הנו מלאך ממש!” (וכפי שהביא האבן עזרא, כי יתכן ושלושת המלאכים שבאו אל אברהם היו נביאים, ויתכן שהיו מלאכים ממש).

אכן, בכתבי החסידות מובא כי ישנם צדיקים מיוחדים, שנשמתם נמשכה מיחוד חכמה ובינה. אף שבדרך כלל נשמות נמשכות מיחוד הו”ק והמלכות, הצדיקים הללו דומים יותר למלאכים (כך נמסר, למשל, אודות רבי יחיאל מיכל מזלוטשוב). כאן מגלה המהרי”ד חוש בזריזותם של המלאכים ובשליחות שהם חדורים בה, שתיהן תכונות החכמה והבינה בהתאמה:

החכמה מתוארת כ”ברק המבריק על השכל”, והיא מאופיינת במהירות האור ובביטול כל תחושה מודעת אחרת. הבינה, שפנימיותה היא שמחה, מבטאת את הפנמת ההברקה וההיאחזות בה, תוך חתירה מלאת שמחה ועניין להגשים אותה בעולם. כאשר נולדות נשמות משתי אלה, הרי הן כמלאכים החדורים באלוקות ומזדרזים למלא את שליחותם – כפי שהאיצו המלאכים בלוט להזדרז ולהימלט מסדום.

מעניין לראות, כי את שלושת הפירושים שבסיפור ניתן להקביל לעבודה אחרת השייכת למלאכים: סוד החשמל שביחזקאל. על פי פירוש הבעל שם טוב, עבודת מלאכי החשמ”ל מורכבת משני חלקים שהם שלושה – חש, כלומר שתיקה, ומל, שפירושו חיתוך ומילה וגם מילול ודיבור. שלושת אלו מהווים יחד תהליך שלם של הכנעה הבדלה המתקה: חלק החש מתבטא בהכנעה לרצונו הסמוי של האורח, למהר וללכת לדרכו. אף כי המהרי”ד שמח מאוד באורחו, הוא השתיק וביטל את דעתו לנוכח רצונו של הצדיק הממהר. ההבדלה היא ההבטחה כי השפע הגשמי לא יפריע (ואף יוסיף העלאת מ”ן) לרוחניות המלאכים, תכונה השייכת לתיקון הברית (מל). ההמתקה טמונה בפירושו של הרבי מסיגעט, כי השפע המתקבל מהצדיק נשאר גם לאחר שעוברים ממנו.

לאחר האריכות אודות המלאכים, יש לציין כי גם אברהם אבינו ותכונותיו לא נפקדו מעבודתו של רבי יששכר דב: פעם ביקש רבי אהרן מגיסו, שיאמר דבר מה ששמע מאביו המהרי”ד. הגיס נענה, וציטט אמרה משמו: “אפילו אם שורה על האדם חיוב כרת, יוכל לתקנו על ידי איסוף צדקה למען יהודים!” רבי אהרן התפעל מאוד וביקש: “ככה?! אמור זאת שוב!”…

עבודת החסד מתקנת את האדם, על ידי שהולך בדרך אברהם אבינו, סוד עולם העקודים: בעולם זה כל האורות “עקודים בכלי אחד”, ועושה החסד נוהג גם הוא כאחד עם היהודים שהוא דואג להם. ההתכללות הזו בתוך כלל ישראל, ‘טובלת’ את החוטא בכנסת ישראל ומבטלת בכך את פגמיו. והנה, ישכר דב ועוד אברהם = תשפ”ד, וכן פעלת צדיק – וראה באורך את רמזי השנה שהתבארו במכתב הרב בגליון ר”ה דהאי שתא.