סיפורי צדיקים

רבי מנחם מענדל מויטבסק נולד בשנת ת"צ בערך, לאביו רבי משה שהיה מתלמידי הבעש"ט. בגיל צעיר ביותר כבר היה לתלמידו של המגיד ממעזריטש, שטיפחו לתורה ולעבודת ה' ואף נסע עמו אל הבעל שם טוב הקדוש. לאחר פטירתו של המגיד חזר לויטבסק ולאחר מכן השתקע בהורודוק הסמוכה, שם ריכז סביבו אלפי חסידים שבתוכם מן הגדולים שבתלמידי המגיד. בחודש אדר תקל"ז עלה רמ"מ לארץ ישראל בראש קבוצת חסידים בת שלוש מאות איש. הם הגיעו לארץ בה' אלול תקל"ז, התיישבו בתחילה בפקיעין ולאחר מכן עברו לצפת. בשל רדיפות ערבים ותורכים בעיר, וכן מאחר שנדחו ע"י הקהילה הותיקה שישבה בצפת, העתיקו מושבם לעיר טבריה. ביום שני, ר"ח אייר תקמ"ח  ציווה לאלו שעמדו לידו לצאת מהחדר "כי הנה ה' נצב עלי", וכעבור שעה נפטר בהשאירו את בנו יחידו ר' משה. נקבר בבית העלמין הישן בטבריה בחלקת תלמידי הבעש"ט. תורותיו נרשמו בספר פרי הארץ ובמכתבים שנדפסו בסופו.

בשנת תקל"ז, עלה בדעת מרן הרה"ק רבי מנחם מענדל הרעיון הקדוש לעלות לאה"ק תובב"א והרעיון הוחלט אצלו. וטרם נסיעתו דאוג דאג לנו, איך יטוש מעט הצאן אנ"ש בין שיני אריות הרוצים לבלעם חיים? על כן נשאר בדעתו לנסוע לווילנא, לעמוד בויכוח עם הגר"א זלה"ה עד שיודה על האמת ואז יהיה שלום על ישראל. וכן עשה, ונסע הוא עם רבינו [אדמו"ר הזקן] ונתאכסנו בבית הגאון ר' שמואל, אב בית דין דווילנא. ר' שמואל קבלם בכבוד, והיה שבע רצון מזה – כי גם הוא רצה שיעמדו בויכוח ויהיה קץ להמחלוקת.

אך הגר"א לא רצה להתוכח, באמרו שאסור להתוכח עמהם כו'. שני פעמים הלכו רבותינו אליו, ולא עלתה בידם ליכנס להיכלו כי הוא סגר את הדלת בעדם. גדולי ווילנא נכנסו אליו ואמרו: רבינו! הנה זה הרב המפורסם שלהם בא להתוכח עם כת"ר, וכאשר בטח ינוצח, יהיה שלום על ישראל! ולא שמע להם, וכאשר הציקו לו מאד, נסע מהעיר ושהה שם עד אשר נסעו רבותינו מווילנא.

 אחר כך שלח רבי מנחם מענדל את רבינו עם הר"ר אברהם קאליסקער לשקלוב לעמוד בויכוח, וגם שם לא עלתה בידם. ואם כי מתחלה הבטיחו להם [המתנגדים] שאם ינוצחו מרבותינו יקבלו דבריהם ושלא יעשו להם מאומה, אך אחר כך שינו טעמם והבטחתם. כי בראותם שהם יצאו המנוצחים מרבותינו, באו ביד חזקה ועשו להם מעשים אשר לא יעשו [כמעצר במרתף חשוך על מנת להענישם בהמשך, ובחסדי שמיים נמלטו מכך], ותלו עצמם בגר"א זלה"ה.

כאשר ראו שאין תקווה לבא עמהם לידי גמר, חדלו רבותינו מלדבר עמם. שמו מבטחם בהשי"ת שלא יעזוב את חסידיו והוא יבקש את הנרדף, והתחילו להכין את עצמם אל הנסיעה. (בית רבי, עמ' 24 במהדורה החדשה)

המשימה שעמדה בפני רבי מנחם מענדל ותלמידו-חברו רבי שניאור זלמן מליאדי, הייתה קשה ומאכזבת. כל הניסיונות להגיע להידברות עם ראש מתנגדיהם, שהיה גם איש אמת המסוגל להודות בטעותו אם ייווכח בה, עלו בתוהו. למרות זאת, הם מנסים שוב ושוב לגשר ולהסביר, ורק כאשר כל הניסיונות נכשלו הרפו מכך.

גם מארץ ישראל, הוסיף רבי מנחם מענדל לשלוח מכתבים אל רבני המתנגדים, וגרסה מסוימת לסיפור הפגישה הכושלת אף מוסרת כי הצטער כל ימיו על דבר זה שלא שבר את דלת הכניסה של הגר"א, כדי להצליח להתראות עמו ולו לרגע…

מהיכן נובע הכוח לנסות שוב ושוב, גם כאשר נראה שאפסה כל תקווה לשיח פתוח ואמיתי?

נתבונן בכך בעזרת איגרת "קטונתי" הידועה, אותה שלח אדמו"ר הזקן לחסידיו אחרי שחרורו מן הכלא: באיגרת הוא מזהיר "באזהרה נוראה" שלא להתנשא על מחנה המתנגדים חלילה, "רק להשפיל רוחם וליבם במידת אמת ליעקב". כמו בחתימתו הידועה של רבי מנחם מענדל מוויטבסק, מורו ומדריכו, מזהיר הרבי את חסידיו להיות " שפלים באמת". לא כתכסיס, לא בהעמדת פנים, באמת! השפל איננו נשבר מכך שהשיבו פניו ריקם, והוא מכיר בכך שלכל יהודי ישנה בחירה חופשית בין טוב לרע וכל מאמציו לא יוכלו להכריח את הזולת להיענות לו.

אך השפלות היא רק חלק מן הסיפור. פתיחת האיגרת עוסקת ביחס לקירוב אלוקי שזוכים לו, כדוגמת הנס לו זכה אדמו"ר הזקן ותנועת החסידות כולה. מתוך השפלות שצריכה לעורר קרבת ה' כזו, מגיע הצדיק לתבוע קירוב ו"מענה רך משיב חמה" כלפי אויביו המושבעים שחפצו במותו. גם כאן, כמו בסיפור בו פתחנו, מתעוררת השאלה בכל עוצמתה: אדמו"ר הזקן תובע מחסידיו "להשפיל רוחם ולבם במידת אמת ליעקב מפני כל אדם, בנמיכות רוח, מענה רך משיב חמה ורוח נכאה – וכולי האי [וכל זאת], ואולי יתן ה' בלב אחיהם כמים הפנים לפנים". כיצד ניתן לעשות את כל המאמצים האלה עבור המחנה הנגדי, כאשר ההצלחה לגעת בליבו מוטלת בספק כזה? הייחול התמידי, ההיאחזות בכל תקווה ש"אולי" יבחר השני בטוב, באים מתוך רצון עז ואמיתי לקרבת הזולת. מתוך אהבה שלא תלויה בדבר. זוהי הפנימיות של כל הדרכותיו של אדמו"ר הזקן, נמיכות הרוח והמענה הרך.

ההתבוננות במניע האוהב למאמצי הגישור, מעוררת ומזכירה שתי סוגיות דומות בחסידות: האחת היא עבודת הסנגוריה, שיותר מכולם מזוהה עמה רבי לוי יצחק מברדיטשוב, והשנייה היא תורת "אזמרה" של רבי נחמן מברסלב.

גם בהם, כמו ב"כולי האי ואולי" שבאיגרת קטונתי, ישנו ייחול ואיחול לכך שהשני יבחר בטוב בסופו של דבר. אך שלושתן מותחות יחד ציר של עבר הווה ועתיד: הסנגוריה עוסקת בעבר, ומוצאת פירוש מהפכני למה שנראה כרע בהשקפה שטחית. הנקודה הטובה קיימת כבר עכשיו, בהווה, ואנו מתפללים ובטוחים שהיא תכריע בסופו של דבר. הייחול שאינו מרפה גם מול האטימות הקשה ביותר, עוסק כולו בעתיד.

כל אחת משלש הנקודות בפני עצמה, חסרה ומוגבלת מפני שהיא עונה על צד אחד בלבד של הקושי בין היהודים. אך יחד, הן מבטאות אהבת ישראל שלמה לכל יהודי שהוא. כדי להבין טוב יותר את השלישיה הזו וחשיבותה, נסדר אותה גם כנגד הכנעה-הבדלה-המתקה: לדון לכף זכות זו פעולה הדורשת הכנעה, מאמץ של ויתור על נקודת המבט השטחית שלי. חיפוש נקודות זכות זו פעולה של הבדלה, בין החושך הסובב לנקודת האור הזעירה. התקווה לתשובה, הנסיון הפרדוקסלי לכוון אדם בעל בחירה חופשית שיבחר בטוב דווקא, היא תנועה של המתקה. לא תמיד זוכים לכך, כפי שלא זכו רבי מנחם מענדל ואדמו"ר הזקן. עם זאת, בדורות הבאים שככה ההתנגדות במידה רבה, ותקוותם לאהבה וכבוד בין הפלגים התגשמה סוף סוף.