סיפורי צדיקים

רבי מרדכי יוסף ליינר מאיז'ביצא, נודע על שם ספרו "מי השילוח", נולד בשנת תק"ס בטומשוב שבפולין, לאביו רבי יעקב מתלמידי החוזה מלובלין. היה תלמיד מובהק לרבי שמחה בונים מפשיסחא, ובהמשך קיבל על עצמו את הנהגתו של רבי מנחם מענדל מקוצק. בעקבות מחלוקת השקפתית, פרש עם קבוצת תלמידים מקוצק וייסד את חסידות איז'ביצא שהמשכה בראדזין. רבי מרדכי יוסף נודע בעמקות דברי החסידות שלו, ובהשקפתו לפיה בפנימיות כל מעשיהם של עם ישראל, אף החטאים, מבטאים את רצונו של הקב"ה בעולמו. דברי תורתו לוקטו על ידי נכדו, רבי גרשון חנוך העניך, לספר "מי השילוח". את דרכו המשיכו תלמידיו, רבי צדוק הכהן מלובלין, רבי לייבל'ה איגר ובנו רבי יעקב ליינר. רבי מרדכי יוסף הסתלק בז' טבת תרי"ד.

שמעתי מידיד נפשי הרא"ל ז"ל שהיה אצל הרב הקדוש רבי צדוק הכהן זצ"ל מלובלין, ובאו שני אברכים ונכנסו לקבל שלום. שאל הרב הקדוש לאחד מהם אם יכול ללמוד, והשיבו: הן. המשמש תמה מאד על שאלת הרבי, כי לא הסכין בשאלות כאלה. אפילו להחסידים אנשי שלומו לא שאל מעולם לשום אחד מהם אם יכול ללמוד, ובפרט לאיש זה שזה פעם הראשונה שבא אליו, וגם הפעם לא בא לשם הסתופף בצלו רק באקראי בעלמא! וגם לא היה יכול לתלות במבוקש אותו האיש, כי הוא עצמו כתב הפתקא עבורו, ועל כן הרהיב עוז בנפשו לשאול את הרב הקדוש פשר הדבר: מה זה ששאל את האיש הזה אם יכול ללמוד? שמע ואחוה לך, השיבו הרבי. איש אחד שהיה אביו של האברך הזה היה נוסע זמן רב למורי הרב הקדוש לאיז'ביצא, (ומסחרו היה עם שוורים שהעמיד על הברייא אצל הפריצים, שזה היה אז מהמסחרים הגדולים), ואחר כך התחיל לנסוע לאדמו"ר אחר.

פעם אחת נתהווה דבר ומיתה בבהמותיו, ובא לרבו ולא ענה לו מאומה, ובבואו לביתו וירא שההפסד גדול והמגיפה לא פסקה עוד, נסע עוד הפעם אל רבו, ושוב לא ענהו מאומה, והוכרח לשוב לביתו בפחי נפש. אך בבואו הביתה, וירא כי כבר אבד כל הונו, וכי עוד גם ממון אחרים שהיה לו בהלואה יפסד. ועל זה דוה לבו מאד שלא יוכרח לקרוא שמיטה לממון אחרים ובפרט שהיה בידו נדוניית אברכים שישבו ועסקו בתורה ונתפרנסו מהעיסקא שהיה להם אתו, ועתה על ידו ח"ו יתבטלו מלימודם. על כן נסע עוד הפעם לרבו ובכה לפניו מאד במר נפשו על האסון הנורא שקרה לו, וביותר על הפסד ממון אחרים שתחת ידו. אז השיבו רבו מה אוכל לעשות, סע לך אל הרב הקדוש מאיז'ביצא שנסעת אליו מקודם ויושיעך.

והנה קשתה עליו נסיעה הלזו עד שחשב שאם היה רק ממון שלו בהעסק היה מניח כל ההון הרב לירד לטמיון אך ורק בלי לנסוע לאיז'ביצא, כי הוא היה חסיד אמיתי, ומאחר שלא נשא חן בעיניו דרכו של הרב הקדוש מאיז'ביצא היה מוסר נפשו ומאודו בזה, אך לא היה יכול על ידי זה להיות גרמא בניזקין לאחרים, ובפרט ביטול תורתנו הקדושה וחילול השם הגדול ח"ו כנ"ל, ועל כן עבר על דעתו ונסע להרב הקדוש לאיז'ביצא. ובבואו לפני האיז'ביצער ושח לפניו דאגתו, שאלו אם מהיום והלאה ייסע חזרה אליו כמקדם. השיב לו, כי לא מצא זה הדרך חן בעיני. שאלו עוד, ומה תאמר כשיבוא לך ישועה על ידי. השיבו בפשטות, אומר שעשיתם לי כישוף. אז נתפעל מורי הרב הקדוש מגודל אמיתתו של החסיד שלא רימהו ושכל כוונתו לשם שמים, והבטיחו שמהיום הבהמות יתקיימו, ועוד יתוסף הונו בשנה זו עשרת מונים, ויוושע גם כן בבן זכר שיהא תלמיד חכם גדול. וזה האברך ששאלתיו הוא בן החסיד הנ"ל, ועל כן שאלתיו לראות ברכתו של מורי הרב הקדוש מאיז'ביצא. זכותו יגן עלינו שניוושע בבן תלמיד חכם. (נפלאות הצדיקים עמ' 332)

"בעקבתא דמשיחא חוצפה יסגא", אומרים חז"ל, והדבר מודגם בסיפורנו באופן מפליא. כפי שעל קו הזמן מקדימה החוצפה את הגאולה, גם כאן בטרם ישועה באה תעוזתו של החסיד. רק כשביטא את דעתו ללא כחל ושרק התגלה ניצוץ המשיח שבנפשו, והמשיך לו את הישועה.

נראה שלא לחינם שלח הרבי את החסיד דווקא לרבו הקודם: באיז'ביצא, שנולדה בפשיסחא ובקוצק, מבינים היטב את השפה הזו. כאן האמת מתקבלת בברכה, גם (ובעיקר) כשהיא בלבוש דוקר וקוצני. למעשה ניתן לומר, כי עם כל הסלידה של אותו חסיד מדרכו של הרבי מאיז'ביצא, לאמיתו של דבר נשאר איז'ביצאי בנשמתו. כמרדכי (שמו הראשון של האיז'ביצער), הוא עומד בתוקף מול מי שרואה בו "מכשף" כהמן-עמלק, ובלא דעת מפגין נאמנות מרשימה לדרכו החינוכית (במאמר מוסגר נעיר, כי זו בדיוק שיטת איז'ביצא בייחס לעוונות: האדם מדמה לבחור בניגוד לרצון הבורא, אך למפרע מתגלה כיצד דווקא זה היה לרצונו).

שמו השני של הצדיק, יוסף, רומז גם הוא לקשר כזה: במקורו השם הוא בעצם תפילה, כי "יוסף ה' לי בן אחר". בסיפורנו, הבן-התלמיד נעשה ל"אחר" ומנותק מרבו-אביו, אך מוסיף להיות קשור אליו באופן עמוק ונעלם. דווקא חוסר הידיעה מבטא את עומק הקשר, הנוגע ב"רישא דלא ידע ולא אתידע" שבנפש. כמו בפורים: כאשר מגיעים ל"עד דלא ידע" נהפך הארור לברוך והגידוף למחמאה.