סיפורי צדיקים

רבי נחמן מברסלב נולד בא' ניסן תקל"ב לאביו רבי שמחה ולאמו פייגא, נכדת הבעל שם טוב. הוא גדל בין תלמידי סבו ושאב רבות מהם ומתורתם, אך לא היה לו רב מובהק והוא סלל את דרכו לעצמו. כבר כילד הסתגף רבות, ועמל קשות על כל דבר בתורה ובעבודה. בן שלוש עשרה נישא למרת סשיה, והתגורר בבית חותנו בהוסיאטין עד שנת תק"ן. עיקר פרסומו החל בשנים שלאחר מכן, כשעבר להתגורר בכפר מדבדיבקה, ושם גם החלו המחלוקות שילוו אותו לאורך שנים. בשנת תקנ"ח יצא רבי נחמן למסע לארץ ישראל שכלל תלאות רבות, והתבטא כי השגותיו בתורה שלאחר מכן התעלו לאין ערוך. מעט לאחר שובו עבר להתגורר בברסלב, שם התקרב אליו תלמידו רבי נתן, ומשם עקר לאומן. באותה תקופה החל גם לספר סיפורי מעשיות, שלדבריו גנז בהם סודות שלא ניתן לבטא בדרך אחרת. בי"ח תשרי תקע"א, ג' חוה"מ סוכות, נסתלק רבי נחמן ונקבר בבית הקברות העתיק באומן.

סיפר רבי נחמן: פעם אחת, בן מלך אחד נפל לשיגעון שהוא תרנגול הודו הנקרא 'הינדיק', וצריך לשבת ערום תחת השולחן ולגרור חתיכות לחם ועצמות כמו הינדיק. וכל הרופאים נואשו מלעזור לו ולרפאו מזה, והמלך היה בצער גדול מזה.
עד שבא חכם אחד ואמר: אני מקבל על עצמי לרפאותו.
והלך והפשיט גם כן את עצמו ערום וישב תחת השולחן אצל בן המלך הנ"ל, וגם כן גרר פרורים ועצמות. ושאלו בן המלך: מי אתה? ומה אתה עושה פה? השיב לו: ומה אתה עושה פה? אמר לו: אני הינדיק!
אמר לו (החכם): אני גם כן הינדיק!
וישבו שניהם יחד כך איזה זמן, עד שנעשו רגילים זה עם זה. ואז רמז החכם לבני הבית להשליך להם כתונות, ואמר החכם ה'הינדיק' לבן-המלך: אתה חושב שהינדיק אינו יכול לילך עם כתונת? יכולים להיות לבושים כתונת ואף על פי כן יהא הינדיק (י"ג תוספת: כי במקום אחד ראיתי הינדיקעס לבושים בכותונות). ולבשו שניהם הכותונת.
ואחר איזה זמן רמז והשליכו להם מכנסיים, ואמר לו החכם גם כן כנ"ל: אתה חושב שעם מכנסיים לא יכולים להיות הינדיק?! וכו' עד שלבשו המכנסיים. וכן עם שאר הבגדים.
ואחרי-כן רמז והשליכו להם מאכלי-אדם מהשולחן. ואמר לו: אתה חושב שאם אוכלים מאכלים טובים כבר לא יכולים להיות הינדיק? אפשר לאכול ועדיין להיות הינדיק!
ואכלו.
ואחר-כן אמר לו: אתה חושב, שהינדיק מוכרח להיות דווקא תחת השולחן?! יכולים להיות הינדיק ולהיות אצל השולחן! וכן התנהג עמו עד שריפא אותו לגמרי.

והנמשל מובן למבינים.

מהו "הנמשל" אודותיו מדבר רבי נחמן? על פי אחד הפירושים, כוונת הסיפור היא לעודד את מי שמרגיש שקוע בתאוותיו: הוא יודע כי יש ערך בחיים של עבודת ה' ושל קדושה, ואולי אפילו רוצה בכך, אך לא מאמין כי הוא מסוגל. הוא מרגיש כי התביעה שמציבים חיים כאלה היא מעל לכוחותיו, ושייכת לסוג אחר של אנשים.

במבט חיצוני, זהו רק משל. אך אם נעמיק עוד, נראה כי המשל והנמשל קשורים בקשר הדוק: רבי נחמן כתב כי "הַיֵּצֶר הָרָע רוֹצֶה לַעֲשׂוֹת אֶת הָאָדָם מְשֻׁגָּע מַמָּשׁ… כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: אֵין אָדָם עוֹבֵר עֲבֵרָה אֶלָא אִם כֵּן נִכְנַס בּוֹ רוּחַ־שְׁטוּת". החכם במשל, הוא רבי נחמן עצמו: הצדיק, רופא הנפשות, שמציג דרך ריפוי לקושי הרוחני.

אך מהי הדרך הזו? כיצד היא פועלת? וחשוב מכך: האם היא בכלל מרפאת? מצד אחד, רבי נחמן מצהיר במפורש כי החכם "ריפא אותו לגמרי". מצד שני, אין כאן שום ניסיון להעלים את השגעון! להפך, החכם מזדהה עימו לגמרי, ורק מדריך את ה"הינדיק" כיצד לנהוג, כלפי חוץ, כמו בן אדם. האם בן המלך באמת התרפא?

תרפיה בשיגעון

אם נעמיק בשיטת הריפוי המתוארת כאן, נראה כי רבי נחמן מכוון ל"הומאופתיה נפשית": בהומאופתיה מרפאים דווקא באמצעות גורמי מחלה, וגם כאן החכם מרפא בעזרת שיגעון משלו. בהסתכלות הזו, מה שנראה כשגעון מערער, הוא למעשה חשיפה של יסוד אמיתי הקיים בנפש – ודווקא שיקוף שלו יוכל לסייע לאדם להיפטר מהצורה הבעייתית של החשיפה הזו.

אם נחזור לשאלה בה פתחנו, "האם בן המלך התרפא?", נראה כי החכם שואל את השאלה ההפוכה: האם בן המלך באמת השתגע?…

נכון, אף אדם איננו הינדיק. אך האם אין בתוך כל אדם גם צד חייתי ופשוט, זה המכונה בספר התניא "הנפש הבהמית"? כאשר החכם מזדהה עם בן המלך, ומצהיר בפשטות "גם אני הינדיק", הוא קונה את אמונו ומסוגל  ללמד אותו לאט לאט את המשחק של "עבודת הבינוני" – היכולת להיות מודע לצד הבהמי בנפש, בלי ליפול לתוכו באופן טוטאלי.

הנפש הבהמית "היא האדם עצמו בבינונים", כלשון ספר התניא. אנשים רבים המרגישים בחדות את ההזדהות עם הנפש הבהמית, מתייאשים לגמרי מיכולתם להתגבר על יצריהם. זהו 'השגעון' שבסיפור: המחשבה כי אם יש בתוכי "הינדיק" כזה, הרי שאין לי סיכוי לנהוג אחרת ממנו. אך רבי נחמן מלמד כי התחושה המייאשת הזו יכולה גם לשחרר: כעת אינני חייב להרגיש כצדיק הדור, על מנת למלא את המוטל עלי בעבודת ה'. איש איננו תובע זאת ממני, והפער בתוכי בין "הינדיק" לבן אנוש לא הולך להיעלם בקרוב. הוא חלק מתוכנית הבריאה.

מתוך הכניסה של החכם לדמותו של ההינדיק, בלי לתבוע ולהתנגד, הוא מסוגל להוציא את בן המלך מתוך הדמות הטוטאלית שעטה על עצמו: תחילה בשיח אנושי פשוט, "מי אתה?" ואחר כך בבגדים, אכילה והתנהגות אנושית. כך מסתבר לבן המלך, שהוא אמנם הינדיק – אבל בהחלט לא רק הינדיק. הוא מאמץ עוד ועוד מהאנושיות שלו, ולבסוף מתרפא.

הריפוי השלם, שרבי נחמן מזכיר במשפט קצר, הוא כבר המעבר לעבודת הצדיקים – בהם הרע שבנפש נעשה בטל ו"כסא לטוב".  במצב הזה הגוף והנפש הבהמית ממלאים את תפקידם בלי לחרוג ממנו, ואפילו הופכים לשותפים של ממש בעבודת ה' המעניקים לה עומק וממשות חדשים: מסופר על תלמיד של רבי נחמן, שרבו הנחה אותו לדבר לאברי גופו ולהחדיר בהם הכרה במציאות ה' ובמצוותיו. התלמיד הגיע בסופו של דבר למדרגה כזו, שליבו כמעט הפסיק לפעום מרוב התרגשות, כשדיבר עמו על אמונה בה'.

אמנם בספר התניא מוזכר כי אין ביכולת האדם להגיע בכוחות עצמו לעבודת הצדיק, אך מוסבר כי עליו להתאמץ ולהתנהג כצדיק, ובסופו של דבר יתכן וירחמו עליו מן השמים. רחמים כאלו יכולים להתבטא גם בסיוע של צדיק, המסוגל להעלות את הקשורים אליו למדרגות רמות של עבודת ה'.

ורמז נאה לסיום: פעמיים הינדיק (בן המלך והחכם) = משיח, כך מגלים את ניצוץ המשיח שבכל אחד (המכיר בעצמו כחצי-משיח ע"ד מצות מחצית השקל), וכך מגלים את המשיח הכללי שיבוא ויגאלנו במהרה בימינו.