פילוסופיה וחסידות – התלכנה שתיהן יחדיו?
לרבים נדמה שאין הדבר אפשרי. הפילוסופיה שכלתנית, קרה ומרוחקת בעוד החסידות מלאה רגש חם והנעה לפעולה. הפילוסופיה עוסקת בהפשטה רעיונית ואילו החסידות חובבת סיפורים ומשלים. הפילוסופיה מדברת בשפה ההגיון האוניברסלי ואילו החסידות בשפת הקודש הפנימית.
אף הפילוסופים והחסידים עצמם נוטים להסתייג זה מעולמו של זה: רוב זרמי החסידות הרחיקו את העיסוק ב"חקירה" פילוסופית, ומהעבר השני אנשי המחשבה התעלמו ברובם מההגות החסידית, או פטרוה כקומץ "ווֹארטים" בעלמא.
אך למעשה זיקה עמוקה שוררת בין שני העולמות. בניגוד לפילוסופיה הכללית, זו היהודית היא במהותה חקירה אלוקית. אכן, במקומה ובזמנה היא היוותה את ממד פנימיות התורה (עד שהרמב"ם הגדירה כ"מעשה מרכבה"), ביססה את עיקרי האמונה המקובלים, והציתה את לבבותיהם של רבים מגדולי ישראל לאהבת ה' ויראתו – תפקידים שבדורנו מקובל לייחס לחסידות.
מסיבות אלו, כמה מצדיקי הדורות ראו ערך מיוחד ביצירת הפריה־הדדית בין החקירה הפילוסופית לתורת החסידות, במאמץ להאיר את הפילוסופיה במבט פנימי ורוחני מחד, ולתרום לחסידות מתביעת האמת והבהירות השכלית של הפילוסופיה מאידך.
הספר החכמה מאַיִן תִמצֵא מצטרף למגמת החיבור הזו ופורץ בה דרך חדשה. חציו מוקדש להשקפתו ודמותו של הנשר הגדול, הרמב"ם, וחציו להשקפה המוכרת־פחות של רבי חסדאי קרשׂקשׂ. דרך בחינת הגותם באמצעות מושגי הקבלה והחסידות, וארגונה לפי מבנים קבליים, מספק הספר מבט מרענן על שתי דמויות מופת אלו בתולדות היהדות, ומוליד שלל העמקות וחידושים המתקשרים גם עם מושגי דורנו ועולמנו הפנימי.