אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ

בַּשָּׁבוּעַ שֶׁעָבַר לָמַדְנוּ עַל הַעֲמָדַת הַמֶּלֶךְ, מִי שֶׁמַּצְעִיד וּמוֹלִיךְ אוֹתָנוּ אֶל הַמַּטָּרוֹת הַקְּדוֹשׁוֹת שֶׁלָּנוּ – קַבָּלַת ה’ עָלֵינוּ לְמֶלֶךְ וּבְנִיַּת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ. מֶלֶךְ וּמִקְדָּשׁ הֵם שְׁתַּיִם מִתּוֹךְ שָׁלֹשׁ הַמִּצְווֹת הַמֻּטָּלוֹת עַל הַצִּבּוּר, כָּאן, בְּאַרְצֵנוּ הַקְּדוֹשָׁה. בַּפָּרָשָׁה שֶׁלָּנוּ נִפְגֹּשׁ אֶת הַמִּצְוָה הַשְּׁלִישִׁית, הַמַּשְׁלִימָה אֶת סִדְרַת הַמִּצְווֹת שֶׁנִּצְטַוִּינוּ עִם הַכְּנִיסָה לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. בַּתָּוֶךְ – בֵּין הַעֲמָדַת הַמֶּלֶךְ לְבִנְיַן בֵּית הַבְּחִירָה – מַגִּיעַ תּוֹרָהּ שֶׁל מִצְוַת מְחִיַּת זֵכֶר עֲמָלֵק. 

סֵדֶר שְׁלֹשׁ הַמִּצְווֹת אֵינוֹ מִקְרִי. הַהִגָּיוֹן הַבָּרִיא אוֹמֵר, וְכָךְ גַּם נִפְסַק לַהֲלָכָה, שֶׁכְּדֵי שֶׁנּוּכַל לְהַתְחִיל וְלִפְעֹל – קֹדֶם עָלֵינוּ לְהִתְאַגֵּד וּלְהִתְאַחֵד סְבִיב מַנְהִיג. הַמַּטָּרָה הַסּוֹפִית לִשְׁמָהּ מִתְאַגְּדִים הִיא כַּמּוּבָן בְּנִיַּת בַּיִת לַה’, אֶלָּא שֶׁעוֹד לִפְנֵי כֵן צְרִיכָה לָבוֹא פְּעֻלָּה שֶׁמַּטְּרָתָהּ לְהַכְשִׁיר אֶת הַדֶּרֶךְ. בֵּית הַמִּקְדָּשׁ הוּא בַּיִת שֶׁל שָׁלוֹם, וְהַעֲמָדָתוֹ עַל תִּלּוֹ מִתְאַפְשֶׁרֶת רַק כַּאֲשֶׁר הָעוֹלָם נָקִי וּמְבֹעָר מִכָּל הָרַע שֶׁבּוֹ. תַּפְקִידֵנוּ, עַם יִשְׂרָאֵל, הוּא לְשָׁרֵשׁ אַחַר הָרֹעַ, לְטַהֵר אֶת הָעוֹלָם וְלַהֲכִינוֹ לַגְּאֻלָּה.

מִי שֶׁמְּיַצֵּג אֶת שִׂיא הָרֹעַ בָּעוֹלָם הוּא עֲמָלֵק. לְאַחַר שֶׁנִּתְפַּנֶּה מִכָּל טִרְדוֹת הָאוֹיְבִים שֶׁסְּבִיבֵנוּ וְעַם יִשְׂרָאֵל יוּכַל לָשֶׁבֶת לְבֶטַח בְּאַרְצוֹ, אָנוּ מִתְבַּקְּשִׁים לְבַעֵר אֶת קִנֵּי הָרֹעַ שֶׁעֲמָלֵק מֵטִיל בָּעוֹלָם.

מִיהוּ אוֹתוֹ עֲמָלֵק?

הַסָּפֵק הַמְּקָרֵר

הִגַּעְתִּי לַכִּתָּה בְּעֵינַיִם בּוֹרְקוֹת. אֲנִי חַיָּב לְשַׁתֵּף אֶת הַחֲבֵרִים בָּרַעְיוֹן שֶׁלִּי. “אָז כָּכָה”, אֲנִי אוֹסֵף אֶת כֻּלָּם, “יוֹצְאִים מִיָּד אַחֲרֵי הַלִּמּוּדִים, מִתְפַּצְּלִים לְזוּגוֹת וְעוֹבְרִים בְּבָתֵּי הַשְּׁכוּנָה. אֶת כָּל הַצִּיּוּד שֶׁאֲסַפְתֶּם – אֵלַי לַמַּחְסָן. הָרֶכֶב שֶׁל הַגְּמָ”ח יַעֲבֹר בַּלַּיְלָה לֶאֱסֹף”. נִרְאֶה שֶׁהַהִתְלַהֲבוּת תָּפְסָה אֶת כֻּלָּם. כֻּלָּם? לֹא בְּדִיּוּק. אֶת צְבִיקָה לֹא מַמָּשׁ. הוּא עָמַד וְשָׁתַק, אֲבָל הַשְּׁתִיקָה שֶׁלּוֹ אָמְרָה הַכֹּל. 

“מָה הַבְּעָיָה הַפַּעַם?”, אֲנִי שׁוֹאֵל אוֹתוֹ, “מָה לֹא טוֹב?”. “לֹא אָמַרְתִּי בְּעָיָה”, הוּא מִתְכַּחֵשׁ, “אֲבָל… אַתָּה בָּטוּחַ שֶׁתַּצְלִיחוּ לֶאֱסֹף מַשֶּׁהוּ?”. “בְּוַדַּאי”, אֲנִי עוֹנֶה, “לָמָּה שֶׁלֹּא?”. “אוּלַי”, הִפְטִיר צְבִיקָה, “שֶׁיִּהְיֶה… אֲבָל לָמָּה זֶה בְּעֶצֶם כָּל כָּךְ חָשׁוּב?”. הַפַּעַם לֹא הִרְשֵׁיתִי לְעַצְמִי. “בֹּא אִתִּי לַצַּד וְאַסְבִּיר לְךָ”. בַּפַּעַם הַקּוֹדֶמֶת כְּשֶׁמִּישֶׁהוּ הִתְחִיל עִם הַשְּׁאֵלוֹת הָאֵלּוּ קָרְסָה כָּל הַהִתְלַהֲבוּת וְיַחַד אִתָּהּ נִגְנְזָה הַתָּכְנִית. “אַל תִּתְלַהֲבוּ כָּל כָּךְ”, הָיָה מִשְׁפַּט הַמַּחַץ שֶׁל מַשְׁבִּית הַשִּׂמְחָה הַתּוֹרָן. נִרְאֶה שֶׁבְּשֶׁקֶט, בַּצַּד, נוּכַל לְהַכְנִיס גַּם אוֹתוֹ לָעִנְיָנִים…

הַשְּׁאֵלוֹת שֶׁל צְבִיקָה אֵינָן רַק שֶׁלּוֹ. כָּל אֶחָד מֵאִתָּנוּ שֶׁרָצָה לַעֲשׂוֹת אֵיזֶה מַעֲשֶׂה טוֹב נִתְקַל לִפְעָמִים בִּשְׁאֵלוֹת מֵהַסּוּג הַזֶּה. הַמְּשֻׁתָּף לָהֶן הוּא הֲטָלַת הַסָּפֵק שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן. פַּעַם זֶה הַסָּפֵק אִם אֲנִי מְסֻגָּל, פַּעַם זֶה הַסָּפֵק אִם יַקְשִׁיבוּ לִי וּפַעַם זֶה סָפֵק אִם הַדָּבָר בִּכְלָל חָשׁוּב. הַבַּעַל שֵׁם טוֹב מְלַמֵּד אוֹתָנוּ שֶׁעֲמָלֵק עוֹלֶה בְּגִימַטְרִיָּא סָפֵק, מִשּׁוּם שֶׁתְּכוּנָתוֹ הָעִקָּרִית הִיא הֲטָלַת סָפֵק בַּהִתְלַהֲבוּת שֶׁבִּקְדֻשָּׁה.

הֶסְפֵּקִים וְסִפּוּקִים, הַפְסָקוֹת וּסְפֵקוֹת

מַהִי הַשִּׁיטָה שֶׁלּוֹ? בַּתְּחִלָּה הוּא מַגִּיעַ אֵלֶיךָ בִּלְבוּשׁ חֲסִידִי. הוּא מְשַׁכְנֵעַ אוֹתְךָ שֶׁכְּדַאי לְהַסְפִּיק הַרְבֵּה – תִּלְמַד הַרְבֵּה דַּפֵּי גְּמָרָא וּמִשְׁנָיוֹת, תִּתְפַּלֵּל בַּאֲרִיכוּת, תֵּן צְדָקָה בְּשֶׁפַע. לִכְאוֹרָה מְצוּיָן, מָה הַבְּעָיָה בָּזֶה? אֶלָּא שֶׁאָז הוּא עוֹבֵר לְשִׁיטַת הַהֶסְפֵּקִים. “תַּעֲבֹד עִם רְשִׁימָה”, הוּא מַמְלִיץ. בְּכָל פַּעַם שֶׁתַּעֲמֹד בַּמְּשִׂימָה – שִׂים לְךָ ‘וִי’ קָטָן לְיַד, שֶׁתַּרְגִּישׁ קְצָת סִפּוּק מֵעַצְמְךָ. כָּךְ, בְּשֶׁקֶט וּבְתִחְכּוּם, הוּא מַצְלִיחַ לְנַפֵּחַ לְךָ אֶת הַיֵּשׁוּת, אֶת הַגַּאֲוָה.

וְאָז הוּא עוֹבֵר לַשָּׁלָב הַבָּא. מֵהֶסְפֵּקִים הוּא עוֹבֵר לְהַפְסָקוֹת. “מַסְפִּיק”, הוּא אוֹמֵר, “כְּבָר עָבַדְתָּ קָשֶׁה מִדַּי. עָמַדְתָּ בַּהֶסְפֵּק – צֵא לְהַפְסָקָה”. לֹא צָרִיךְ לְהַגְזִים, אַל תִּתְלַהֵב יוֹתֵר מִדַּי. תַּעֲשֶׂה בְּדִיּוּק מָה שֶׁצָּרִיךְ. וּמָה עִם לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין? לְהוֹסִיף מֵעֵבֶר לְמָה שֶׁנִּדְרַשׁ מִמֶּנִּי בִּמְפֹרָשׁ? “עֲזֹב”, הוּא מְצַנֵּן אוֹתְךָ, “מָה אַתָּה כָּזֶה צַדִּיק?”.

וְאָז מַגִּיעַ הַשָּׁלָב הַסּוֹפִי שֶׁלּוֹ. מֵהַפְסָקוֹת הוּא מַגִּיעַ לַהֲטָלַת הַסְּפֵקוֹת. “מִי אָמַר בִּכְלָל שֶׁחַיָּבִים?”, הוּא מַקְשֶׁה. “אוּלַי זוֹ רַק חֻמְרָה לַאֲנָשִׁים מְיֻחָדִים?”. “אוּלַי בַּמַּצָּב שֶׁלְּךָ אֶפְשָׁר לְהָקֵל?”. וְאִם לֹא יוֹדְעִים לְהַשְׁתִּיק אוֹתוֹ הוּא מַגְדִּיל אֶת חֻצְפָּתוֹ וְשׁוֹאֵל “מִי אָמַר בִּכְלָל שֶׁלַה’ אִכְפַּת מִכָּל מָה שֶׁאֲנִי עוֹשֶׂה?”.

עֲמָלֵק הַמּוֹלֵק

זוֹכְרִים מָה עָשָׂה לָנוּ עֲמָלֵק בִּיצִיאַת מִצְרַיִם? הוּא לֹא עָסַק בְּהַשְׁמָדָה שֶׁלָּנוּ, כְּמוֹ פַּרְעֹה. הוּא רַק הִזְדַּנֵּב מֵאֲחוֹרֵינוּ וְנִסָּה לְהַפִּיל בְּרִשְׁתּוֹ אֶת הַחַלָּשִׁים. חֲזַ”ל מְתָאֲרִים אֶת מִלְחֶמֶת עֲמָלֵק בָּנוּ כְּמוֹ אָדָם שֶׁקָּפַץ לְאַמְבַּטְיָה רוֹתַחַת וּמַרְאֶה לְכֻלָּם שֶׁהִיא לֹא כָּל כָּךְ חַמָּה. “זֶה רַק בְּמִקְרֶה חַם”, הוּא מַכְרִיז, “לֹא צָרִיךְ לְהִתְרַגֵּשׁ כָּל כָּךְ”. מִקְרֶה זוֹ הַסִּיסְמָה שֶׁלּוֹ. אִם זֶה רַק מִקְרֶה אֵין מָה לְהִתְרַגֵּשׁ, אֶפְשָׁר כְּבָר לְהִתְקָרֵר. וְכָךְ הוּא סוֹלֵל אֶת הַדֶּרֶךְ לִשְׁאָר הָעַמִּים לָבוֹא וּלְהִלָּחֵם בְּיִשְׂרָאֵל. 

מָה בְּעֶצֶם עוֹשֶׂה עֲמָלֵק? הוּא מוֹלֵק. מִי שֶׁלָּמַד פָּרָשַׁת וַיִּקְרָא זוֹכֵר שֶׁמְּלִיקָה הִיא אַחַת הַפְּעֻלּוֹת שֶׁעוֹשֶׂה הַכֹּהֵן בְּקָרְבָּן הָעוֹף. הַכֹּהֵן חוֹתֵךְ אֶת עָרְפָּהּ בְּצִפָּרְנוֹ וּמַפְרִיד בֵּין רֹאשָׁהּ שֶׁל הַצִּפּוֹר לְגוּפָהּ, וְזוֹ בְּדִיּוּק פְּעֻלַּת הַקֵּרוּר שֶׁל עֲמָלֵק – לְהַפְרִיד בֵּין הַמֹּחַ וְהַלֵּב. הוּא לֹא מְנַסֶּה לְהִתְוַכֵּחַ וּלְהוֹכִיחַ לִי שֶׁהַתּוֹרָה אֵינָהּ אֱמֶת. מִצִּדּוֹ שֶׁאַמְשִׁיךְ לַחֲשֹׁב כָּךְ, זֶה לֹא מַפְרִיעַ לוֹ. רַק מָה? חַס וְחָלִילָה שֶׁהַדְּבָרִים יַחְדְּרוּ וְיִכָּנְסוּ אֵלַי לְתוֹךְ הַלֵּב. שֶׁלֹּא אֶתְלַהֵב יֶתֶר עַל הַמִּדָּה, וְאֶת זֶה הוּא עוֹשֶׂה בְּאֶמְצָעוּת הַחֻצְפָּה וְהָאֲדִישׁוּת שֶׁלּוֹ.

בַּגּוּף שֶׁלָּנוּ עוֹמֵד הָעֹרֶף בְּדִיּוּק בַּמָּקוֹם בּוֹ מְחֻבָּר הָרֹאשׁ אֶל שְׁאָר הַגּוּף וְהַלֵּב שֶׁבְּמֶרְכָּזוֹ. הַחִבּוּר הַזֶּה הוּא מִקּוּמָהּ שֶׁל סְפִירַת הַדַּעַת. אֲנִי יָכוֹל לְהָבִין הַרְבֵּה דְּבָרִים בַּשֵּׂכֶל שֶׁלִּי וַאֲפִלּוּ לְהַסְכִּים אִתָּם, אֲבָל כְּדֵי שֶׁמַּמָּשׁ אֶתְלַהֵב מֵהֶם וַאֲקַבֵּל חֵשֶׁק לְבַצֵּעַ אוֹתָם לֹא מַסְפִּיקָה הֲבָנָה. אַתָּה חַיָּב לָדַעַת אֶת הַדָּבָר – לִהְיוֹת מְקֻשָּׁר וּמְחֻבָּר אֵלָיו.

עֲמָלֵק הָרָשָׁע מִתְיַשֵּׁב בְּדִיּוּק בְּאוֹתוֹ מָקוֹם וּמְנַסֶּה לַחֲנֹק אֶת הַדַּעַת שֶׁלָּנוּ, וְלָכֵן יֵשׁ לָנוּ מִלְחָמָה אֲרֻכָּה אִתּוֹ, “מִדֹּר דֹּר”. חֲזַ”ל מְלַמְּדִים אוֹתָנוּ שֶׁשְּׁמוֹ שֶׁל ה’ יִתְבָּרֵךְ – שֵׁם י-ה-ו-ה ב”ה – אֵינוֹ יָכוֹל לְהִתְגַּלּוֹת בִּמְלוֹאוֹ לִפְנֵי שֶׁיְּסֻלַּק עֲמָלֵק וְהַשְׁפָּעָתוֹ הָרָעָה מֵהָעוֹלָם. רַק עִם סִיּוּם הַחֶשְׁבּוֹן עִמּוֹ, וְסִלּוּקוֹ מִתּוֹךְ כָּל אֶחָד וְאֶחָד מֵאִתָּנוּ, תִּתָּכֵן הַשְׁרָאַת הַשְּׁכִינָה בַּמִּקְדָּשׁ. 

שֶׁנִּזְכֶּה לְבַעֵר אֶת הָרַע מִתּוֹכֵנוּ לְגַמְרֵי!

שַׁבָּת שָׁלוֹם וּמְבֹרָךְ!

רָזִי