אהבה וענוה

האם עלי לעבוד את ה’ בדרך הפרטית המיוחדת לי, או להתבטל לאיזו דרך אחידה של כלל-ישראל או לדרך האחת שמורה משה רבינו שבדור?

עם ישראל נמשל למנורת זהב בת שבעה קנים – כל קנה רומז לסוג נשמה בעל דרך אחרת בעבודת ה’, אותה סולל צדיק מיוחד, ומכל אחד נדרש לעבוד את ה’ בכל כוחו, “עד שתהא שלהבת עולה מאליה”. עם זאת, המנורה עשויה “מקשה אחת” – עם ישראל אינו צירוף והרכבת עובדי ה’ מסוגים שונים ונפרדים, כולם נמשכים מנקודת עצם אחת, חלקי אחדות אחת של כלל ישראל – והאחדות הזו חדורה בכל אחד מקני הזהב.

האחדות העצמית אינה רק השרש המשותף של כל הנשמות – היא גם תכלית ההארה הגלויה של כולן, “אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות”. ישנן דרכים שונות להגיע לאותה מטרה – התכלית של הארת העולם כולו באור ה’.

בעומק, “פני המנורה” היינו משה רבינו (והרמז: משה במילוי עולה “פני המנורה“) – כל שבעת הנרות, שבעת סוגי עבודת ה’, מכוונים אל ה”רעיא מהימנא” של הדור. ומהו סוד “פני המנורה” של משה? הראיה הפנימית של כל הנשמות – ראית ה”פנים” של כל יהודי כפי שהוא בעיני ה’. בראיה הזו מתגלה המהות האין סופית הטמונה באותו יהודי, שמבחוץ נדמה שיש לו דרך אחת מוגבלת, וגם תכלית דרכו וחייו, האופן בו הוא ממלא את היעוד של “כל מה שברא הקב”ה לא בראו אלא לכבודו”. כלומר, כאשר יהודי מכוון את הנר שלו למשה רבינו שבדור הוא זוכה שידרבן אותו עוד ועוד להוציא מהכח אל הפועל את האין-סוף שבו, את מלוא מה שטמון באישיותו הפרטית, ושיעזור לו לכוון את דרכו היחודית אל התכלית הכללית של רצון ה’ בבריאה. לכח הזה זוכה משה רבינו, הענו מכל האדם, בזכות הענוה שלו – הן כלפי שמיא, בגילוי רצון ה’ הכללי (מעבר לדרכו-שלו בעבודת ה’, כאחד מקני המנורה), והן כלפי הזולת, ביכולת להגיע לכל אחד ולראות בו את ה”פנים”, את המהות ואת התכלית.

בין השרש המשותף ולפני גילוי תכלית ההארה נדרשת עוד פעולה – כדי שכל נר, הנמשך מגוף המנורה האחד, יעלה ויאיר “אל מול פני המנורה” צריך קודם כל להדליק אותו. את המנורה מדליק אהרן הכהן הגדול, ה”שושבינא דמטרוניתא”, המצליח להעלות, לעורר ולהדליק את נשמות ישראל. אהרן הוא “אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן בתורה” – באהבה הגדולה שלו, החובקת-כל, מסוגל אהרן להגיע לכל בריה ובריה, לשכנע אותה שיש בה נקודה פנימית, דרך משלה בעבודת ה’, ולהדליק אותה עד שתעלה מאליה. האהבה וקירוב הרחוקים יכולים לגרום לשינוי והטיה מן האמת, אך שבחו של אהרן “שלא שינה” – “כן עשה אהרן, אל מול פני המנורה העלה נרֹתיה”, ביכולת לעורר את היחוד בלי לאבד את הקשר לכלל ואת הבטול והקשר ל”פני המנורה”.

[מבוסס על שיעור ליל שבת בהעלתך תשפ”ב – נדפס בגליון שלח תשפ”ב.]