מכון גל עיני
נכתב עלידי
בימי האבלות עלינו לתקן את סבת החורבן, וחכמינו מלמדים כי חורבן הבית והגלות האחרונה הם בעוון שנאת חנם. שני גדולי ישראל בדור הקודם – הרבי הריי”צ מליובאוויטש והראי”ה קוק – הסבירו, בלשון דומה, שהבית נחרב בשנאת חנם והוא יבנה באהבת חנם.
אהבת חנם?!
מטבע הלשון המחודש-יחסית, “אהבת חנם”, מעורר קושיות:
אנשי דין ובקורת טוענים שאהבה צריכה סבות טובות – עלי לאהוב בעלי מדות טובות, לומדי תורה ועוסקים במצוות. אך אהבה בחנם, למי שאינו ראוי, עלולה להזיק – אהבה גורמת לחיבור, ובאהבה למי שאינו ראוי אני עלול ללמוד מריקנותו הסתמית או ממעשיו הרעים (עליהם נאמר “אוהבי ה’ שנאו רע”).
לאידך, אנשי עין טובה טוענים כי לא תתכן “אהבת חנם”, שהרי “אפילו ריקנין שבך מלאים מצוות כרמון” – יש המון סיבות טובות לאהוב כל יהודי וממילא האהבה כלפיו אינה בחנם אלא ב’תשלום מלא’ המצדיק את האהבה.
ובכלל, טוענים המקשים, “חנם” היא לא מלה אהובה על יהודי המורגל בחיי עמל ויגיעה – על דברים טובים משלמים, אין מתנות בחנם, ומה שבא בחנם כנראה מקורו אינו בקדושה (כדרשת חז”ל על תלונת “זכרנו את הדגה אשר אכלנו במצרים חנם” – “חנם מן המצוות”, ללא טרחה רוחנית).
“אהבה שהיא תלויה בדבר” טוב
אמנם, במקום לחפש קושיות על דברי גדולי ישראל יש ‘לשבור את הראש’ כדי להבינם לעומק. המקור למושג “אהבת חנם” הוא לשון המשנה “אהבה שאינה תלויה בדבר”. הדוגמה במשנה ל”אהבה שהיא תלויה בדבר” – שעתידה להתבטל – היא “אהבת אמנון ותמר”, שהייתה תלויה בדבר נמוך ושלילי, בתאוה גסה ואינטרסנטית. אמנם, “אהבה שאינה תלויה בדבר” אינה תלויה גם בדברים טובים ומקודשים, המצדיקים את האהבה, וממילא היא אהבה ‘חנמית’ לגמרי.
ה”דבר” המקודש ביותר עבור יהודי הוא “דבר הוי'”. למושג “דבר הוי'” יש שלשה פירושים עיקריים – “‘דבר הוי’ זו הלכה”, “‘דבר הוי” זו נבואה” ו”‘דבר הוי” זה הקץ”. אהבת ישראל יכולה להיות “תלויה בדבר” החשוב והמקודש ביותר בכל אחד משלשת הפירושים הללו:
תתכן אהבת ישראל שבאה מתוך הקפדה על “‘דבר הוי” זו הלכה” – ה’ צווה עלינו “ואהבת לרעך כמוך”, ו”זה כלל גדול בתורה”, ולכן יהודי ירא שמים ומקפיד במצוות יאהב כל יהודי.
תתכן אהבת ישראל שבאה מתוך “‘דבר הוי” זו נבואה” – מתוך ‘חוש’ פנימי, סוג של רוח הקדש, המרגיש את המעלות הפוטנציאליות המסתתרות בזולת ומצדיקות את האהבה כלפיו. מי שמטפח את הרגישות למעלות הזולת חש כי ‘משתלם’ לאהוב אותו וכך לחשוף את מעלותיו – להיות “אוהב את הבריות [ומתוך כך] ומקרבן לתורה”.
ויש גם אהבת ישראל שבאה מתוך תודעת גאולה, “‘דבר הוי” זה הקץ”. מי שמבין כי הגאולה תלויה באהבת ישראל, תיקון שנאת חנם, משתדל בכל לבו לאהוב כל יהודי. ושוב, ‘משתלם’ לאהוב יהודים, שהרי “באהבת ישראל נביא את הגואל”.
“אהבה שאינה תלויה בדבר”
אמנם, הגאולה תלויה באהבת חנם – “אהבה שאינה תלויה בדבר”, אף לא הדבר המקודש ביותר. אהבת ישראל זו אינה מצוה – היא לא תלויה ב”‘דבר הוי” זו הלכה” (שהרי המדקדקים בהלכה יכולים גם למצוא תירוצים רבים על מי לא חלה אהבת ישראל על פי דין) – אלא כורח פנימי שאינו נובע מצווי מבחוץ; היא גם לא תלויה במעלות הפוטנציאליות שקיימות בכל יהודי – היא אהבה גם ליהודי שאיני רואה בו כל מעלות (אדרבא, לא ראית המעלות גורמת לאהבה, אלא האהבה פוקחת את העינים לראות מעלות); והיא גם לא תלויה בגאולה שתבוא בעטיה – מי שאוהב יהודים מתוך ‘אינטרס קדוש’ להביא גאולה, כנראה לא יצליח להביא גאולה באמצעות האהבה הזו.
אהבת ישראל אמתית אינה תלויה בשום דבר. היא מבוססת על כך שלב ישראל הוא אחד באמת – כשם שאיני צריך תירוצים לאהוב את עצמי, כך אני קשור באופן עצמי ומוחלט לאחי היהודים. הרגשת הלב האחד מתגלה דווקא בימי צרה, הגורמת להתאחד ולהעלים את המחיצות בינינו. לכן דווקא בימי האבלות ניתן להתחזק באותה אהבת ישראל עצמית, אהבה שאינה תלויה בדבר, אהבת חנם שתביא את הגאולה.
—
(עפ”י שיעור י”א מנחם-אב ע”ג – יום עיון בתורת הנפש)
