ביאורים בפרקי אבות (ד-ה)

פ”א מ”א

ד. “משה קבל תורה מסיני” – תורה מענוה

משה קבל תורה ממדת הענוה

“משה קבל תורה מסיני” – ממדרגת סיני, הנמוך בהרים, בחינת ענוה, עיקר מדרגת משה רבינו, כמו שנאמר בו “והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה”.

ניצוץ משה – הענוה שבכל יהודי

וכן הוא בניצוצו של משה רבינו שבכל יהודי, כמבואר בתניא פמ”ב: על הפסוק “מה הוי’ אלהיך שֹאל מעמך כי אם ליראה את הוי’ אלהיך” שאלו חז”להאם יראה היא “מילתא זוטרתא” והשיבו “אִין [כן], לגבי משה מילתא זוטרתא היא”, ובאר אדמו”ר הזקן כי נכון לומר כך לכל יהודי (“שואל מעמך כתיב”) בשל ניצוץ משה רבינו שבו.

כל ענין “מה הוי’ אלהיך שֹאל מעמך כי אם ליראה” מתייחס למדת הענוה: “מה” היינו בחינת הבטול של משה, שאמר “ונחנו מה” (משה היינו רוח אלהים = ש בתוך מה); יראה היא ענין הבטול; “אִין [לגבי משה כו’]” רומז למדת אַיִן; “מילתא זוטרתא” היינו שהוא בעיני עצמו “מילתא זוטרתא”.

היות האדם “מילתא זוטרתא” בעיני עצמו היא בסוד “מאן דאיהו זעיר איהו רב” – דוקא “מאן דאיהו זעיר” ראוי להיות “רב” ומורה הוראה בישראל, שמאירה בו נשמת משה רבינו בסוד “אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא”. והוא סוד “ענוה [בחינת זעיר] גדולה [בחינת רב] מכולן” – כדעת רבי יהושע בן לוי, הרומז ליהושע שקבל ממשה רבינו הלוי – “משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע”.

רמזי ענוה בסיני

סיני ע”ה = ענוה. סיני ענוה בהכאה פרטית (ס פעמים ע, י פעמים נ, נ פעמים ו, ה פעמים ה) = 5050, 100 במשולש (שלמות של יפי, 10 פעמים שרה), רמז ל”‘מה הוי’ אלהיך שאל מעמך’ א”ת ‘מה’ אלא ‘מאה'” (על ידי הקרי “מאה” יש בדיוק מאה אותיות בפסוק!) – מכאן רמז למצות אמירת מאה ברכות בכל יום.

ענוה – המדה השביעית החביבה בקניני התורה

בפרק קנין תורה הענוה נמנית כאחד מארבעים ושמונה הדברים שהתורה נקנית בהם: “… והתורה נקנית בארבעים ושמונה דברים, ואלו הן: בתלמוד, בשמיעת האזן, בעריכת שפתים, בבינת הלב, באימה, ביראה, בענוה…”.

מדת הענוה היא המדה שביעית במנין הארבעים ושמונה – “כל השביעין חביבין”. על משה רבינו עצמו נדרש “כל השביעין חביבין” בהיותו דור שביעי לאברהם אבינו. והיינו “משה קבל תורה מסיני”, ממדת הענוה.

רמזי טוב ב”ארבעים ושמונה דברים”

לעיל (בהקדמה לפרקי אבות) נתבאר כי כל ענין פרקי אבות הוא ללמד יהודי להיות טוב, בבחינת “דרך ארץ קדמה לתורה”. נתבונן במעט רמזי טוב ב”ארבעים ושמונה דברים” שהתורה נקנית בהם (היינו ההקדמה לתורה): “ארבעים ושמונה דברים” (טוב אותיות) = חן פעמים טוב (“נבחר שם מעשר רב מכסף ומזהב חן טוב“), כך שהערך הממוצע של כל אות הוא חן. ארבעים = יט פעמים טוב, ושמונה דברים = טל פעמים טוב (סוד אלדד ומידד כנודע). סופי התיבות = ה פעמים טוב (פה, תורה שבעל פה). ראשי ואמצעי התיבות = טוב פעמים גן (הראשוני הטוב) = אורו של משיח וכו’.

ביאור בעל “עבודת ישראל”

ראה בפירוש בעל עבודת ישראל לפרקי אבות “כי כפי גודל הענוה כן יוכל לקבל הקדושה מהבורא ית’… אם האדם הוא שפל בעצמו ועניו אז גורם שגם השי”ת משפיל ומצמצם עצמו כביכול אל זה האדם”.

הוא ממשיך ומבאר כי משה רבינו ע”ה זרע את מדת הענוה, הכלי לקבלת הקדושה וחידושי התורה, בכל הדורות הבאים אחריו, ובסוד “אור זרע לצדיק ולישרי לב שמחה” ס”ת ר‘ עקיבה (עקב יה, “עקב ענוה יראת הוי'”), שבקש משה שתנתן התורה על ידו אך שמע אותו אומר שכל מה שדורש ומחדש הוא הלכה למשה מסיני (“כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש כבר נאמר למשה מסיני”), היינו שהכל מגיע לו ממדת הענוה של משה רבינו.

שימור תכונת ה”נער”

בהמשך דבריו אומר בעל עבודת ישראל שמי שיש בו מדת הענוה נקרא נער: משה נקרא נער – “והנה נער בֹכה”; יהושע (שקבל ממשה בזכות מדת הענוה שלו) נקרא נער – “ויהושע בן נון נער”; וכן שמואל הרמתי, ששקול כנגד משה ואהרן נקרא נער – “והנער נער”.

הכפילות בשמואל, “והנער נער”, מלמדת שנשאר בקטנות וענוה דבחינת נער תמיד כל ימי חייו. ענות שמואל מתחילה מכך שעשתה לו אמו “מעיל קטן”, שתמיד יתלבש במדת הקטנות, ועל כן אנו נוהגים ללבוש טלית קטן תמיד (גם בעת השינה).

זהו ענין “כי נער ישראל ואֹהבהו וממצרים קראתי לבני” – “בני” ר”ת בן נער ישראל = בראשית, שבה רמוז תכלית כוונת בריאת העולם כנודע.

ה. “שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך”

פרקי אבות – ספר החנוך לנער

למדנו (מפירוש בעל עבודת ישראל) כי מי שלומד תורה מענוה – בבחינת “משה קבל תורה מסיני” – נקרא “נער” (כפי שכתוב במשה רבינו, ביהושע בן נון ובשמואל הרמתי). במקרא המלים נער וזקן מהוות “מכלול” (צמד מילים החוזר פעמים רבות). כך ביציאת מצרים נאמר “בנערינו ובזקנינו נלך” (נער לפני זקן, לפי סדר הגדילה) וכן מצאנו ג פעמים בתנ”ך – כתוב בתורה, שנוי בנביאים ומשולש בכתובים – את הביטוי “מנער ועד זקן”.

הפסוק אומר “שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך”. במסכת אבות האב הזקן – “זה קנה חכמה” – מלמד דעת לבן-הנער. על כל מי שלומד פרקי אבות להרגיש את עצמו נער הלומד מוסר מהאבות – “שמע בני [ר”ת בן-נער-ישראל, כנ”ל] מוסר אביך”.

כשם שספר משלי הוא ספר החינוך העיקרי בתורה שבכתב, כך, וביתר שאת, פרקי אבות הם ספר החינוך העיקרי בתורה שבעל פה (וכידוע “חביבין עלי דברי סופרים יותר מיינה של תורה”) – “חנֹך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה”[א] (יש בפסוק זה טוב טוב אותיות, “טוב לשמים וטוב לבריות” – וכפי שנתבאר לעיל שעיקר לימוד פרקי אבות הוא כיצד להיות טוב).

ניתוב הנער – המתעורר והמתנער – לבחירה בטוב

מובא במפרשים שנער לשון נעור (“חוזר ונעור”), לשון התעוררות, סוד “ולבי ער”.

וכן נער מלשון “התנערי מעפר קומי” (ר”ת קמה, שם קדוש של העמדת מלך). וכן מובא שהתינוק מיום הולדו נקרא נער, משננער מבטן אמו.

הפעם הראשונה שמופיע השרש נער בתורה היא בפסוק “כי יצר לב האדם רע מנעֻריו”[ב], שעל זה דרשו חז”ל משעה שננער כו’.

על הפסוק “והנער נער” מביא הרד”ק שהנער הוא הפקח והחריף בדעתו להבחין בין טוב לרע (ומכאן אסמכתא למדרש חז”ל על הפסוק הבא “וישחטו את הפר ויביאו את הנער אל עלי”, ששמואל, בגיל שנתיים, הורה הוראה בפני עלי רבו ששחיטה כשרה בזר).

עוד מובא שנערי ישראל אלו בחורי חמד שלא טעמו טעם חטא (שלא ידעו אשה, על דרך בתולה).

תפקיד האב בחינוך הנער הוא לנתב את יצרו הטבעי לאפיקים חיוביים, והרמז: אב–נער[ג] עולה טוב פעמים יט (שהוא הערך הממוצע של שתי התבות “רע מנעריו“, כנ”ל).

נער – ספירת היסוד

בזהר מוסבר שהתאר “נער” מתיחס לספירת היסוד, האות-ברית-קדש. בדרך כלל במובן של שמירת הברית, והיינו “נער” בקדושה, אך לפעמים במובן של פגם הברית (ואזי תיקון “חטאות נעורים” הוא על ידי לימוד פרקי אבות בעיון, לשמה). היסוד הוא “אבר קטן” שבאדם, שבקדושה היינו הרגשת הקטנות.

היסוד מנער את השפע ומוסרו למלכות (שהיא הרגשת השפלות של הנער). ועוד, מי שזוכה לכינוי “נער” בקדושה, יסוד, עולה להכלל משתי הספירות נצח והוד שמנערות ומריקות את השפע ליסוד (על מנת להשפיע למלכות).

בהרבה מקומות נער הוא לשון משרת, כמו שנאמר במפורש אצל יהושע – “ומשרתו יהושע בן נון נער וגו'”. והיינו סוד היסוד (יהושע הוא משבט אפרים בן יוסף, הצדיק יסוד עולם) המשרת את הספירות שלמעלה ממנו (נצח והוד, ובפרט הנצח, סיום קו ימין, כפי שהוא מקבל מחכמה עילאה, ראשית קו ימין) וכן את המלכות שלמטה ממנו (כולו משרת ושליח, וכידוע שסתם שליחות ביסוד, שהוא נער שליחויות). על גבורת היסוד (כח גברא) נאמר “עריה תעור קשתך”, סוד הקשת היורה חצים אל המטרה (המלכות) ולא יחטיא.

פרקי אבות – המשכת הכח מיסוד אבא ליסוד ז”א

לפי זה, בלימוד פרקי אבות – חינוך האב את הנער – מתקיים הסוד של “יסוד אבא ארוך ומסתיים ביסוד ז”א”, דהיינו המשכת עצם הבטול של החכמה (אבא) להאיר ביסוד ז”א, הכח בנפש להתעורר (אור החכמה מתעורר ביסוד) על מנת לאמת במציאות (מלכות) את הבטחות ה”בטֻחות חכמה”, שתי הכליות נצח והוד.

המשכה זו היא סוד “משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע” – משה הוא יסוד אבא ויהושע הוא סוד “שאול מרחובות הנהר”, יסוד המקבל משרשו באמא-בינה (וכמו שיתבאר עוד לקמן שהיחס בין משה ליהושע הוא בין חכמה ובינה, חכם ותלמיד חכם).

הופעת הנער בשבע מדות הז”ת

מצאנו, אם כן, את הנער של הקדושה בכל ז הספירות התחתונות[ד]:

בחסד: “כי נער ישראל ואהבהו”[ה] – הנער המתעורר לעבודת השי”ת מתוך אהבת הבורא מעורר למעלה אהבה “כמים הפנים לפנים”.

בגבורה: נער לשון התנערות – “התנערי מעפר קומי”, היינו סוד הגבורות הבונות את המלכות.

בתפארת: “כי יצר לב האדם רע מנעריו” – התהפכות הטעם להתעוררות מדת הדין לטעם להתעוררות מדת הרחמים (פנימיות התפארת), כמבואר בדא”ח על כך שבתחלה “כי יצר לב האדם רע מנעריו” היה טעם למחית העולם ולאחר מכן לכריתת הברית שה’ לא ימחה שוב את העולם.

בנצח והוד (“תרין פלגי גופא”), “כליות יועצות”, הנער הוא הילד הפקח והחריף שיודע להבחין בין טוב ורע.

ביסוד הנער הוא בחור החמד שטהור ונקי מכל חטא (שומר הברית), וכן ביסוד הנער הוא המשרת המסור והנתון אל אדונו (בסוד “גדול שמושה של תורה [ביסוד] מלמודה [בנצח והוד]”).

במלכות הנער הוא ענין הרגשת הקטנות והשפלות, כמבואר בעבודת ישראל הנ”ל.

נערי התורה

לעיל הבאנו שמשה יהושע ושמואל נקראו במקרא “נער” (בעל העבודת ישראל מציין דווקא את יהושע ושמואל, היות שיהושע נקרא נער גם בהיותו מבוגר ועל “והנער נער” דשמואל הוא מפרש שנשאר נער, בקטנות ושפלות, כל ימי חייו, ודוק).

והנה, בחמשה חומשי תורה יג גברים ידועים בשם נקראו “נער”, ואלו הם:

אליעזר עבד אברהם – “בלעדי רק אשר אכלו הנערים וגו'”, ופירש”י שאלה חניכי בית אברם שירדו אתו למלחמת המלכים, ולפי חז”ל (כפי שהובא ברש”י) היינו אליעזר לבדו, ודוק.

ישמעאל – “ואל הבקר רץ אברהם… ויתן אל הנער וימהר לעשות אתו”, ופירש”י “זה ישמעאל לחנכו במצות”, ובהמשך נקרא ישמעאל כמה וכמה פעמים “נער”.

יצחק – בעקדה נאמר “ואני והנער נלכה עד כה” ובהמשך “אל תשלח ידך אל הנער” (קודם נאמר שאברהם לקח את שני נעריו אתו ופירש”י אליעזר וישמעאל היינו שני הנערים הקודמים בתורה, ודוק).

עשו ויעקב – “ויגדלו הנערים ויהי עשו… ויעקב…”.

שכם בן חמור – “ולא אחר הנער לעשות הדבר” (ולהעיר ש”חמור נוער”).

יוסף – “והוא נער את בני בלהה וגו'” (יוסף הוא ה”נער” השביעי – “כל השביעין חביבין” – הנקודה האמצעית של יג הנערים, סוד תיקון “ואמת” ב-יג מדות הרחמים, עיקר שמירת הנער על האות-אמת).

בנימין – “שלחה הנער אתי”, “לא יוכל הנער לעזב את אביו” ועוד (שבע פעמים נקרא בנימין בסיפור “נער”).

אפרים ומנשה – “המלאך הגאל אתי מכל רע [‘יצר לב האדם רע מנעריו’] יברך את הנערים”.

משה – “והנה נער בכה”.

יהושע – “ומשרתו יהושע בן נון נער”.

גרשם – “וירץ הנער ויגד למשה וגו'”, ופירש”י “י”א גרשום בן משה היה”.

עוד שתי נשים ידועות בשם נקראו “נערה” – רבקה (“והנערָ טבת מראה מאד”) ודינה (“ויאהב את הנערָ”) – כאשר גם בן הזוג של כל אחת מהן נקרא “נער”, ודוק.

רמזי הנערים

והנה, ה”נער” הראשון בתורה (“הכל הולך אחר הפתיחה”) הוא אליעזר (שברוב גלגוליו – יציאתו מכלל ארור וביאתו לכלל ברוך – מגיע בסופו של דבר לשרש משיח בן דוד, כמובא בכתבי האריז”ל). אליעזר עולה “ולבי ער“[ו] – המשמעות העיקרית של נער כנ”ל. אליעזר נער = אברהם יצחק יעקב, שלשת האבות – מסכת אבות – המחנכים את הבנים-הנערים.

ה”נער” האחרון הוא גרשם (“הכל הולך אחר החיתום”). מכיון שאליעזר הוא גם שמו של הבן השני של משה רבינו, נמצא שגרשם ואליעזר – “נעוץ סופן בתחלתן” – הם אחים (לשון איחוי). גרשם אליעזר = 861 (אם משולש) = “[כי] נער ישראל [ואהבהו]”!

הערך הממוצע של ה הנערים הראשונים – אליעזר ישמעאל יצחק עשו יעקב – הוא רבקה (הנערה הראשונה, אשת יצחק ואם עשו ויעקב).

שבעת הנערים הראשונים – אליעזר ישמעאל יצחק עשו יעקב שכם יוסף = 2051 = ישראל במספר קדמי = 7 פעמים (כלומר שהערך הממוצע הוא) “[עץ הדעת] טוב ורע” (מבואר בתניא פ”א שעץ הדעת הוא סוד קליפת נגה, היינו סוד אליעזר עבד אברהם שנתברר על ידי מסירות נפשו במלחמת המלכים ואחר כך בלקיחת אשה ליצחק – שיצא מכלל ארור ונכנס בכלל ברוך – ואח”כ יש בדילוג ג מצד הרע ו-ג מצד הטוב, ודוק).

כל ה-יג = 4218 = 6 (משולש 3) פעמים 703 (משולש 37).

רבקה דינה = עשו (תיקונו על ידי שרש נשמת אמו, רבקה, ואם יעקב היה נותן לו את דינה היא היתה מתקנת אותו כנודע) = “[כי יצר לב האדם רע] מנעריו“.

התעוררות כל כחות הנפש על ידי לימוד פרקי אבות

יג פעמים נער (שבכללם ב הנערות כנ”ל שרבקה דינה = עשו) = צלם פעמים הוי‘ = יג השמות הפנימיים של הספירות העליונות (מאמונה עד שפלות) כנודע. נמצא שכל כח פנימי בנפש הוא “נער” (הערך הממוצע של ה-יג) וצריך לנערו ולעוררו ולכוונו נכון על ידי לימוד פרקי אבות.

על כל הנערים והנערות הנ”ל ללמוד פרקי אבות מפי האבות-הזקנים (ובכך לעורר את יג מדות הרחמים, עם ב שמות הוי’ שלפניהן (רחמים פשוטים לצדיקים ולבעלי תשובה, כנגד רבקה ודינה), סוד “אשת חיל עטרת בעלה”).

[א] “חנךלנערעלפידרכוגםכייזקיןלאיסורממנה” עולה בגימטריא 1540, 55 במשולש, כמנין ישראל כאשר ה-א נחשבת כ-1000 וכו’. רק התבה הראשונה, “חנך“, ג”פ הוי‘ (היינו ששם הוי‘ הוא ממוצע כל אות בה) שעולה 12 במשולש, השאר = אלהים פעמים טוב.

[ב] “רע מנעריו” = טוב פעמים חל.

[ג]אבנער אותיות אבןער – “משם רעה [מלשון רע] אבן ישראל”, האמור בברכת יוסף שנקרא “נער”. אבן הוא המספר הראשוני ה-טוב.

[ד] בחינת זעיר אנפין היינו נער, ובסוד מט”ט, שר עולם היצירה ששם מאירות-מקננות הו”ק דאצילות – יצירה היינו “יצר לב האדם רע מנעריו” – ומט”ט הוא האומר “נער הייתי גם זקנתי ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו [זרע – זה רע כנודע] מבקש לחם”.

[ה] על דרך אפרים “ילד שעשועים”, ילד ונער מתחלפים בענין הגיל (ילד נער = יעקב יעקב, ה”כנף” = מנחם, “צמח שמו”), ראה מפרשים; בהכאה פרטית, ילד נער = 200 פעמים טוב שהוא 20 פעמים נעים.

[ו] “ולבי” אותיות יובל, שנת החמשים, נ, שביחד עם ער יוצר נער.