בראת רשעים!

איוב טען לה’ “בראת צדיקים, בראת רשעים. מי מעכב על ידך?!”. טענתו להעדר בחירה חפשית לפרט נדחית בהסבר כי “ברא הקב”ה יצר הרע – ברא לו תורה תבלין”, אך דבריו בתוקפם עומדים ביחס לכלל – לפי חוקי ההסתברות, שברא ה’ עם עולמו, לא כולם ישתמשו בתבלין כנגד יצרם ובהכרח יהיו בעולם רשעים (כפי שעינינו רואות). ה’ חפץ בצדיקים ובמעשיהם, ומדוע ברא רשעים?

הבעש”ט מלמד שכל תיקון הוא תהליך של הכנעה-הבדלה-המתקה, וכך גם כאן:

ראשית, הרשעים פועלים הכנעה ותשובה בצדיקים – הרע הנעלם הקיים בדקות בלא-מודע של הצדיק מתגלה לו רק בהשתקפותו הבוטה והגסה ברשע שלנגד עיניו (ולצורך גילוי הרע בתוכו נחשף, בהשגחה פרטית, לרע שברשע).

שנית, יש תועלת בהשוואה בין הצדיקים לרשעים, המדגישה את ההבדלה והניגוד ביניהם – מחד, היא מעמידה בפרספקטיבה נכונה את פגמי הצדיק (שהרי “אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא”) ומצילה אותו מהמקטרגים (שהרי ביחס לרשע הוא צדיק גמור). מאידך, היא ממלאת את הצדיק בשמחה ותענוג על שזכה בקרבת ה’, ומבליטה את הטוב “כיתרון האור מן החשך” (כדרכו של ממוצע, הפן הראשון של ההבדלה קרוב להכנעה, שהרי הוא נדרש בשל חסרונות הצדיק, והפן השני קרוב להמתקה, שהרי “הרע כסא לטוב” ושותף להבלטתו).

בסופו של דבר, הרשעים הם-הם תכלית שליחותו של הצדיק – הוא בא לעולם כדי לתקנם, לקרבם ולהחזירם בתשובה, עד להמתקה הגמורה.

אמנם, אין זו רק שאלה פילוסופית, המתעוררת בלב הצדיק שתמה על קיום הרשעים בעולם, אלא שאלה קיומית המנקרת בלבו של כל ‘בינוני’, בקרבו מתרוצצים הצדיק והרשע – “למה זה אנכי?!”, מדוע “בראת רשעים” שגם אני נמנה עליהם לעתים?! בעולם הצדיק והרשע מופיעים כתזה ואנטיתזה, כשעצם הניגוד מחדד את הצדדים (כפירושי ההבדלה) ותתכן הכרעה לצד אחד (בהכנעה, כאשר הרשעים חושפים שגם בצדיקים יש נקודות רע, ו’כולם רשעים’) או לצד השני (בהמתקה, כאשר הצדיק מתקן והופך את כל הרשעים ל”ועמך כֻלם צדיקים”). אך בנפש הפרט לא די בכך – צריך להגיע לסינתזה המאפשרת את קיום כל צדדי הנפש בדמות שלמה אחת.

זהו עומק חידושו של אדמו”ר הזקן בספר התניא, המסביר כי הבינוני אינו פשרה ממוצעת בין הצדיק והרשע, אלא דמות עצמאית שלמה: הבינוני הוא רשע-בכח – הנטיות לרע קימות בו בתוקפן (תוקף הגורם לכך שאכן ישנם רשעים בעולם) – אך בכח “מח שליט הלב” הוא משתדל (ומצליח, בעזרת ה’ ותבלין התורה) להתנהג כצדיק-בפועל, במחשבותיו דיבוריו ומעשיו. תוך כדי מאבקיו חש הבינוני כדמות בינים המִטלטלת בין התזה לאנטיתזה, אך במבט העתידי השלם מתברר כי דווקא סינתזת הבינוני מגלה את נשיאת ההפכים האלקית, המתבטאת ב”בראת צדיקים, בראת רשעים”.