בשבע עיניים – בהר

ראשון – מתנה לכלה

“כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה’. שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ. וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַה’ שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר”. מחזור השמיטה דומה מאד למחזור השבת, “שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ. וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה’ אֱלֹהֶיךָ” – שבת לה’ בימי השבוע ושבת לה’ בשנות השמיטה.

השבת היא “מתנה טובה” שה’ נתן לבני ישראל, יום של ענג ומנוחה – מתנת נישואין שהחתן נותן לכלה, ה’ הוא החתן וכנסת ישראל היא הכלה. באותה מידה, שנת השמיטה, שבה הארץ נחה, היא מתנת נישואין שבני ישראל נותנים לארץ ישראל – ישראל הוא חתן והארץ היא הכלה כמו שנאמר “כי יבעל בחור בתולה יבעלוך בניך”.

שני – עבודה עברית

“וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ אוֹ קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ אַל תּוֹנוּ אִישׁ אֶת אָחִיו”. רש”י מביא כאן את דברי חז”ל: “מנין כשאתה מוכר מכור לישראל חברך? תלמוד לומר וכי תמכרו ממכר, לעמיתך מכור. ומנין שאם באת לקנות קנה מישראל חברך? תלמוד לומר או קנה מיד עמיתך”.

זו הלכה למעשה: למשל, יש לך ברירה להעסיק בשיפוצים פועל יהודי או גוי? תן עדיפות לאחיך, ביטוי ממשי למצות “ואהבת לרעך כמוך” שהיא “כלל גדול בתורה”. הלכה זו נוהגת בכל מקום ובכל זמן, כמו שכתב למשל בעל ‘החפץ חיים’ (בספרו אהבת חסד), אבל היום בארץ ישראל זו מצוה כפולה, ההידור המיוחד של הדור שלנו.

ומה לעשות אם עבודה עברית היא האופציה היקרה יותר? עד הפרש מסוים, נדרש באמת לשלם יותר (הדעה המקלה בפוסקים מחייבת להוסיף עד 15%). אבל המשימה העיקרית היא לא להתייחס לזה כחוב הלכתי ‘מעיק’, חס ושלום, אלא לשמוח בהזדמנות לחזק את האהבה והאחוה, החברות והערבות בתוכנו, כמו סימן השנה שלנו: תשע”ח – תהא שנת ערֵבים חברים.

להרחבה ראו כאן

שלישי – מהר סיני לארץ ישראל

“וְנָתְנָה הָאָרֶץ פִּרְיָהּ וַאֲכַלְתֶּם לָשֹׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח עָלֶיהָ… וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי”. הפרשה שלנו פתחה “וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר… כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ” – יש קשר ישיר בין הר סיני לארץ ישראל המבורכת בכל טוב, בזכות התורה מגיעים לארץ ישראל.

המעבר מהר סיני לארץ ישראל כתוב בלשונות הגאולה שנאמרו ביציאת מצרים: הלשון הרביעית היא “ולקחתי אתכם לי לעם” והכוונה למתן תורה בהר סיני, והלשון החמישית היא “והבאתי אתכם אל הארץ”. ארבע הלשונות הן כנגד ארבעה רבדים בנשמה “נפש רוח נשמה חיה”, והלשון החמישית היא כנגד המדרגה הגבוהה ביותר, “היחידה שבנפש”.

הר סיני עצמו נמצא במדבר שמם, מקום “תוהו” וחורבן, לעומת ארץ ישראל המיושבת. בלשון הקבלה, זהו ההבדל בין “עולם התוהו” ל”עולם התיקון”. בעולם התוהו יש עוצמה אדירה של “אורות מרובים” שאינם מצליחים להתיישב בכלים מתאימים. רק בעולם התיקון האורות מתיישבים ונקלטים היטב בתוך כלים רחבים ומתאימים. המלה “בְּהַר” עצמה (כשם הפרשה) רומזת לאור בהיר, והחידוש הוא שברכת הארץ הטובה מתחילה מהאורות הגדולים של הר סיני, אורות שיורדים להתממש בברכה הגשמית של ארץ ישראל.

ובגימטריא: סיני = 5 פעמים הוי’, ארץ ישראל = לב פעמים הוי’ (כאשר פרשת בהר היא הפרשה ה-לב בתורה). ושניהם יחד, סיני ארץ ישראל = יחידה פעמים הוי’.

רביעי – מי הגואל

“כִּי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָכַר מֵאֲחֻזָּתוֹ וּבָא גֹאֲלוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו וְגָאַל אֵת מִמְכַּר אָחִיו”. נפתח בחשבון: עד פרשת בהר, השורשגאל מופיע בתורה שלש פעמים בלבד, ואילו בפרשת בהר יש 19 פעמים גאל, הריכוז הגדול ביותר של גאולה בפרשות התורה. הבאה בתור היא פרשת בחקותי (שפעמים רבות נקראת יחד עם בהר), ובה עוד 12 פעמים גאל. זהו רמז יפה: עד סוף ספר ויקרא יש גאל (34) פעמים גאל, בחלוקה של ג-אל. אם נמשיך לספור את הופעות השורש גאל בכל התורה נגיע ל-45 פעמים = גאולה פעמים!

בכל התנ”ך, הריכוז הגדול ביותר של גאל הוא במגילת רות (שנקרא בחג שבועות) – ב-85 הפסוקים במגילת רות יש 23 פעמים גאל. יש יחס מובהק בין 45 ל-23, שהרי 23 הוא הנקודה האמצעית של 45.

והנה בפרשתנו ובמגילת רות מודגש שקרוב המשפחה הוא הגואל המועדף, יש לו זכות קדימה לקנות-לגאול את השדה, כדברי בועז לרות “אִם יִגְאָלֵךְ טוֹב יִגְאָל וְאִם לֹא יַחְפֹּץ לְגָאֳלֵךְ וּגְאַלְתִּיךְ אָנֹכִי”. יש כאן רמז חשוב לגאולת עם ישראל: הגואל הקרוב של ישראל הוא הצדיק, כלומר גאולת ישראל מתוך היותם זכאים לגאולה, צדיקים ועוסקים בתורה. אלא שכמו במגילת רות, יכול להיות שהגואל הקרוב איננו רוצה לגאול, אנחנו לא מוצאים חן בעיניו, נראים רחוקים ומלוכלכים… אז בא הקב”ה ואומר “וגאלתיך אנכי” – אני עצמי גואל אתכם, מבלי להביט על החיצוניות, “למעני למעני אעשה”.

חמישי – גר תושב

“וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ”. מיהו “גר תושב” לפי ההלכה?

על רגל אחת, גר תושב הוא אדם המאמין בתורת משה רבינו ושומר שבע מצוות בני נח. למעשה, כיום יש הרבה בני-נח חסידי אומות העולם, במקומות רבים בעולם. אבל המושג “גר תושב” מיוחד למי שגָר-יושב בתוכנו בארץ ישראל, ואנו מחויבים לדאוג לשלומו ולרווחתו (כחלק ממצות צדקה).

לכתחילה, ניתן לקבל גרי-תושב רק כאשר עם ישראל יושב בנחלתו בשלמות, כאשר היובל נוהג, ואז ביכולתנו לקלוט-ולעכל כראוי את הגרים התושבים – מצב שעדיין לא הגענו אליו.

העקרונות האלה מנחים אותנו בתכנית המקיפה של “תיקון המדינה” לפי התורה, להבהיר מהו המצב הרצוי ולהתקדם לקראתו בעזרת ה’.

שישי – אני העבד

“כִּי עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם” – כולנו עבדי ה’, כמו שנאמר בעשרת הדברות “אנכי ה’ אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים”, קודם הייתם עבדים לפרעה ועכשיו אתם רק עבדי ה’. לכן מתייחסים בחומרה לאדם שרוצה להיות עבד, “קונה אדון לעצמו”…

אנחנו עבדים אבל גם בנים, “בנים אתם לה’ אלהיכם”. על עצמי צריך להסתכל בעיקר בתור עבד, ועל כל אחד אחר מישראל עלי להתייחס בעיקר כבן של ה’. וגם מי שלא מתנהג כמו בן, הרי “בין כך ובין כך קרויים בנים”.

ורמז יפה: אני עבד = כל יהודי בן (ושוה גם קבלה).

שביעי – עבד מלך

“כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיכֶם” – דומה מאד לפסוק שראינו ב’שישי’ אבל יותר מורכב. מה המשמעות של להיות עבד ה’?

התחושה הראשונה בנפש היא הכנעה: העולם הזה לא שלי, מי אני ומה אני, לא מגיע לי כלום. ממילא ראוי להיות עבד למי שהכל שלו, בעל הבית האמתי (ו”מה שקנה עבד קנה רבו”). זו תחילת הפסוק “כי לי בני ישראל עבדים”. במלה אחת: עבד.

אחר כך מגיע שלב ההבדלה: הרי אני לא סתם עבד, אלא עבד של המלך, “עבד מלך” כלשון חז”ל. במקום להביט בעצמי (מתוך הכנעה) אני שם לב למלך, הוא מלך מלכי המלכים שמלוא כל הארץ כבודו. המלך קדוש ונבדל, והבדיל אותנו להיות לו עם סגולה, “עבדַי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים”. כעת אני מרגיש שמחה רבה על הזכות הגדולה הזו.

ולבסוף מגיע שלב ההמתקה: “עבד מלך – מלך”. העבד מזדהה לגמרי עם המלך עד שנחשב כמוהו ממש, ומתקיים בו “צדיק גוזר והקב”ה מקיים”. מלך מלשון נמלך, הקב”ה נמלך עם הצדיקים לברוא את העולם, הם שותפים שלו, ובכך מתגלה בהם אור-אין-סוף שלפני הבריאה. זהו סיום הפסוק, “אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיכֶם” – אני אלוקיכם וגם אתם נקראים כך, “אני אמרתי אלהים אתם”.