מכון גל עיני
נכתב עלידי
פרשת קרח יום ראשון – מקין לקרח
“וַיִּקַּח קֹרַח” – כל המפרשים עמלים להסביר מה בדיוק לקח קרח. המדקדקים אומרים שלפועל לקח יש גם משמעות של מות, כמו “כי לקח אותו אלהים”. שימו לב לקשר בין המלים “ויקח קרח” שתי מלים שהאותיות העיקריות בהן קח (ושאר האותיות עולות בגימטריא עוד פעמים קח) – יש קשר מסתורי בין קרח למות. אם כך, ניתן לפרש שקרח לקח את עצמו למות. היו לו מחשבות אבדניות, במודע או שלא במודע הוא חפש את המוות, ולבסוף הוא מצא…
המקובלים אומרים שהשורש של קרח הוא בנשמת קין, לעומת משה רבינו שקשור בעיקר להבל. זהו ‘שידור חוזר’ של קין המקנא בהבל (קין מלשון קנאה). אבל הפעם התסריט שונה: עכשיו האדמה לא פותחת את פיה ומכסה את דמי הבל, אלא דוקא בולעת את קרח-קין.
גם לקין היתה נטיה לדכאון, כמו שרואים בדברי ה’ אליו “למה חרה לך ולמה נפלו פניך”. הכל מתחיל בכך שהאדם לא מרוצה במה שיש לו ומקנא בחלקו של השני, ממילא אין לו שמחה והוא מגיע עד לדכאון ומחשבות אבדניות.
לעומת קרח, על משה רבינו נאמר “ישמח משה במתנת חלקו”. וכך פותח הזוהר את פרשת קרח: “‘הנחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים מדבש ונפת צופים’. כמה עילאין אינון פתגמי אורייתא, כמה יקירין אינון, תאיבין אינון לעילא, תאיבין אינון לכולא [כמה עליונים הם דברי התורה, כמה יקרים הם, חמודים הם למעלה, חמודים הם לכולם]”. לקרח יש זהב ופז רב, הוא גם מדבר יפה, נוטף דבש ונפת צופים – אבל משה הוא הכי נחמד ומתוק, כי הוא אוחז בתורה. כדאי לבחור במשה!
גם משה קשור למות, אבל מסוג אחר לגמרי: “אין דברי תורה מתקיימים אלא באדם שממית עצמו עליהם” (וברמז: משה במילוי, מם שין הא = מות), “מת על התורה”…
[לפי שיעור כ”ח סיון תשע”ב]
פרשת קרח יום שני – הפרט בתוך הכלל
“וַיִּחַר לְמֹשֶׁה מְאֹד וַיֹּאמֶר אֶל ה’ אַל תֵּפֶן אֶל מִנְחָתָם”. איזו מנחה? רש”י מביא שני פירושים: לפי הפשט, מדובר על הקטרת שעדת קרח מתכוננים להקטיר. אבל “המדרש אומר, יודע אני שיש להם חלק בתמידי צבור, אף חלקם לא יקובל לפניך לרצון, תניחנו האש ולא תאכלנו”.
זהו חידוש גדול: הרי הציבור אינו רק אוסף של יחידים-פרטים, אלא כגוף בפני עצמו, כמו שמבחינים בהלכה בין קרבן ציבור לקרבן השותפים. אם כן, לכאורה אי-אפשר לומר שיש בקרבן תמיד, השייך לכל ישראל, חלק מסוים השייך למישהו מסוים. ובכל זאת אומר המדרש: יש חלק מסוים לקרח ועדתו בתוך קרבן הציבור.
כלומר, נכון שהכלל הוא יותר מאוסף של פרטים, אבל הוא לא מוחק את הפרטים. בתוך הכלל הגדול, יש “חלק ונחלה” לכל פרט. את החלק הזה יכול לראות מישהו כמו משה רבינו, המנהיג הגדול והדגול. זהו הסוד של *מלך ישראל* – אנחנו מצפים דוקא למלך, שמצד אחד הוא אישיות פרטית ומצד שני הוא מייצג את כלל ישראל. בראש הפירמידה עומד אדם אחד, אישיות פרטית, ובזה הוא ממחיש שבתוך הכלל הגדול משובצים כל אחד ואחת מישראל, שכל אחד הוא עולם מלא.
[מלכות ישראל ב’, ‘יחיד וצבור במלכות ישראל’]
פרשת קרח יום שלישי – רק שאלה
“וַיֵּרְדוּ הֵם וְכָל אֲשֶׁר לָהֶם חַיִּים *שְׁאֹלָה*“. כאשר קרח היה חי על פני האדמה, הכל היה ברור לו, אין שום *שאלות*. הרי “קרח פקח היה”, בטוח בצדקתו, אין מה לשאול ולתהות על דרכו. הוא ראש המדברים ולכל שאלה יש לו תשובה, כמו טלית שכולה תכלת ובית מלא ספרים (ובהיותו עשיר כקרח, הוא גם לא צריך *לשאול* חפץ מאף אחד)…. עד שהארץ פתחה את פיה והוא ירד חיים שאולה.
האם קרח שם לב שהוא בשאול? לא ברור. הרי הוא ירד “ *חיים* שאלה”, אולי גם שם הוא ממשיך להיות בטוח בעצמו ולהיות מרוצה מחכמתו, אני צודק וכולם טועים – בדיוק כמו שמתאר רבי נחמן מברסלב את החכם ב”מעשה מחכם ותם” שלא האמין שהוא בשאול.
ובכל זאת, יש מוצא מהשאול. שאול לשון שאלה (כמו בספר ישעיהו “הַעְמֵק שְׁאָלָה”), אם תבין שאתה לא יודע הכל, אם רק תטיל ספק ותתחיל לשאול שאלות – זהו התיקון.
כך נאמר בתהלים: “וְאַצִּיעָה שְּׁאוֹל הִנֶּךָּ” – אם בשאול תתחיל להציע את שאלותיך, אז יתגלה לך ה’ גם שם, “הִנֶּךָּ”. והפסוק כולו: “אִם אֶסַּק שָׁמַיִם שָׁם אָתָּה וְאַצִּיעָה שְּׁאוֹל הִנֶּךָּ” – אם תרצה לעלות בחכמתך-שלך עד השמים, תמיד האמת תהיה רחוקה ממך, “שם אתה” (והרי המלה “שָׁמַיִם” היא כמו צורת רבים של “שָׁם”), אבל אם רק תשאל – הנה ה’ עצמו אתך.
[לחיות עם הזמן]
פרשת קרח יום רביעי – סוד הקטרת
רק אתמול מתו מאתים וחמשים האנשים שבאו להקטיר קטרת. והיום, בני ישראל התלוננו על משה ואהרן “אַתֶּם הֲמִתֶּם אֶת עַם ה'” ואז החלה מגיפה שנעצרה רק כאשר אהרן הקטיר את הקטרת.
בקטרת יש אחד-עשר סממנים. בכל דבר שבקדושה יש עשרה, ואילו המספר אחד-עשר נוטה לתחום היוצא מהקדושה. אכן, לפי הסוד סממני הקטרת הם כנגד עשרה “כתרין דמסאבותא” (כתרים של הטומאה), כוחות אלוקיים הנותנים חיוּת לרע (חיות שנמצאת בהשראה מלמעלה, כאור מקיף), כאשר מעליהם נמצא האור של “לבונה זכה” שכולו טוב אלוקי (שהרי הלבונה קרבה גם בפני עצמה, יחד עם לחם הפנים, וכן אמהות האומה מכונות לבונה). לכן יש בקטרת עוצמה רבה מאד – בין החיים ובין המוות.
פרשיית הקטרת (בפרשת כי-תשא) מתחילה “ויאמר ה’ אל משה קח לך סמים”, כמו שהפרשה שלנו מתחילה “ויקח קרח”. גם בשמו של קרח האותיות העיקריות הן קח (ובמלים “ויקח קרח” יש פעמיים קח ושאר האותיות עולות עוד פעמיים קח). “קח לך סמים” – הקטרת היא סם חיים אך עלולה להיות גם סם המות, כמו שנאמר על התורה שמי שעוסק בה לשמה היא סם חיים ומי שעוסק כדי לקנתר היא עבורו סם המות. והנה רמז יפה: קח לך סמים = קרח. סופי
לבסוף יש תקון גם לקרח עצמו, כמו שרמזו המקובלים בפסוק “צדיק כתמר יפרח” סופי תבות קרח. כמו שהתמר ממיר את המים המרים לפרי מתוק, כך תומתק המרירות של קרח. נדרוש גם את סופי התבות של הביטוי “קח לך סמים”, חכם = חיים, בסוף קרח יהיה חכם אמתי בקדושה והקטרת תהיה לו סם חיים.
[שעשועים יום יום]
פרשת קרח יום חמישי – מטה אהרן
משה מניח במשכן את המטות של שנים עשר הנשיאים עם המטה של אהרן, “וְהִנֵּה פָּרַח מַטֵּה אַהֲרֹן לְבֵית לֵוִי וַיֹּצֵא פֶרַח וַיָּצֵץ צִיץ וַיִּגְמֹל שְׁקֵדִים”.
כל מַטֵּה היה פעם ענף של עץ פורח. כאשר חותכים את הענף מהעץ, הוא נקרא שבט כל עוד יש בו עדיין מעט חיוּת ולחלוחית (ואז הוא גם יכול להיות שוט). גם שנים עשר “שבטי יה” הם ענפים חיים בתוך העץ של עם ישראל. אבל למעשה, השבטים נקראים בתורה בדרך כלל ‘מטות’ – מטה הוא המקל שהתייבש לגמרי ונראה כמת. רק במטה של אהרן הכהן נשארת לחלוחית, חיות פנימית, והוא מתעורר מחדש לחיים פורחים בהיותו בקדש הקדשים.
מטה אהרן מייצג את כל שבט לוי, שנקרא על שם החבור, “ילוה אישי אלי”. לוי מחובר לחיות האלוקית גם כאשר בחוץ הוא נראה יבש (לוי נוטריקון לח ויבש). אבל שבט לוי אינו נותר לבדו. משה הניח אותו “בתוך” שאר המטות, הוא נמצא באמצע ומעניק חיים לכל שאר המטות, שבטי ישראל. כלומר, מייצג את האלוקות שיש בכל ישראל, לוי = אלהי (כמו “איש האלהים” שנאמר במיוחד על משה, משבט לוי).
ובסגנון הבעש”ט: מטה אהרן שבאמצע הוא נקודת האין, נקודת האמת הפנימית, “הבריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה” ועולה לקבל השראה “גבוה מעל גבוה” עד האין האלוקי ממש. והנה מטה אהרן בגימטריא יש – זהו יש שזוכר את המקור שלו באין האלוקי, “דע מאין באת”, ולכן הוא מתחייה ממקורו, יש מאין.
[המאמר ‘שבט מיהודה’]
פרשת קרח יום שישי – עבודת מתנה
“עֲבֹדַת מַתָּנָה אֶתֵּן אֶת כְּהֻנַּתְכֶם וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת”. אומר אדמו”ר הזקן בספר התניא: יש אהבת ה’ שכל אחד יכול וצריך לעורר בלבבו, “ואהבת את ה’ אלהיך”, על-ידי התבוננות בגדולת ה’ ואחדות ה’ (כמו שנאמר בפסוק שלפני “ואהבת”: “שמע ישראל… ה’ אחד”) או באהבתו אלינו וכו’ – זו אהבה שאנו מעוררים מלמטה למעלה. אבל יש “אהבה רבה בתענוגים” שניתן לזכות לה רק כמתנה מאת ה’, מלמעלה למטה – זוהי “עבודת מתנה”, עבודת ה’ שמקבלים במתנה. מי שזוכה למתנה הזו, עושה הכל מתוך תענוג על ה’, בשיא ה’כֵּיף’, ומואס לגמרי בכל רע (כהגדרת ‘צדיק גמור’).
נחזור לפשט הפסוק: בגמרא מבואר שיש שני סוגים של עבודת הכהנים במקדש, “עבודת מתנה” לעומת “עבודת סילוק”. עבודת מתנה היא נתינה, כמו רוב עבודות הקרבן שבהן נותנים משהו על המזבח, ואילו עבודת סילוק היא כמו “תרומת הדשן” שעניינה לסלק-לקחת משהו מעל המזבח. לכן אין חיוב מיתה לזר שעשה עבודת סילוק, כיון שנאמר “עבודת מתנה אתן את כהונתכם [ורק בעבודה כזו:] והזר הקרב יומת”.
מכאן נלמד שעיקר עבודת ה’ היא נתינה, במדת החסד והאהבה. “לית פולחנא כפולחנא דרחימותא” – אין עבודה כעבודה מתוך אהבה. הפגם במדת החסד הוא מי שנוח לו לסלק, לקחת דברים, וקשה לו לתת-להעניק. אבל נפש יהודי בריאה נותנת בשמחה, “כל הנותן בעין יפה נותן”.
אם כן, יש לנו שני פירושים פנימיים ל”עבודת מתנה”: א. עבודת ה’ שמקבלים במתנה כאהבה בתענוגים. ב. נתינה בלי שמץ קמצנות. שני הפירושים קשורים זה לזה: כי נתינה אמתית באה בטבעיות ובתענוג, עד התחושה שלתת צדקה ולגמול חסד זה פשוט התענוג הכי גדול בחיים.
[שיעור י”ג אב תשס”ט]
פרשת קרח יום שבת – הכי יפה
הפרשה מסתיימת במצוות מתנות כהונה, ומודגשת המצוה לתת מהיפה והמובחר. במצות הפרשת תרומה גדולה נאמר “כֹּל חֵלֶב יִצְהָר וְכָל חֵלֶב תִּירוֹשׁ וְדָגָן”… ובמצוה על הלויים להפריש תרומת מעשר לכהנים נאמר “מִכֹּל מַתְּנֹתֵיכֶם תָּרִימוּ אֵת כָּל תְּרוּמַת ה’ מִכָּל חֶלְבּוֹ אֶת מִקְדְּשׁוֹ מִמֶּנּוּ”. חֵלֶב פירושו מובחר, מצוה לתת מן היפה ואסור לתת מן הגרוע (ולפי הרמב”ן אלו שתי מצוות מיוחדות במניין תרי”ג מצוות).
כך כותב הרמב”ם בסוף הלכות איסורי מזבח: “הרוצה לזַכּוֹת עצמו יכוף יצרו הרע וירחיב ידו ויביא קרבנו מן היפה המשובח ביותר שבאותו המין שיביא ממנו. הרי נאמר בתורה ‘והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן וישע ה’ אל הבל ואל מנחתו’. והוא הדין בכל דבר שהוא לשם האל הטוב שיהיה מן הנאה והטוב. אם בנה בית תפלה יהיה נאה מבית ישיבתו, האכיל רעב יאכיל מן הטוב והמתוק שבשולחנו, כסה ערום יכסה מן היפה שבכסותו, הקדיש דבר יקדיש מן היפה שבנכסיו וכן הוא אומר ‘כל חלב לה'” – אין מה להוסיף אחרי דברים כאלה!
ובהקשר שלנו: הפרשה פתחה “ויקח קרח בן יצהר”, ולקראת הסוף נאמר “כל חלב יצהר”. למעשה, קרח הוא הוא “חלב יצהר”, הבן המוכשר והפקח של יצהר. אבל זו בדיוק הבעיה שלו: הוא מנכס לעצמו את התענוג, זהו התענוג שעומד ביסוד של שבט לוי, “הפעם ילוה אישי אלי” (זיווג שנעשה מתוך תענוג), ולא מבין שצריך לכוף את יצרו ולמסור את התענוג לה’ (כמו שקין לא עשה כמו הבל שהביא “מבכורות צאנו וחלביהן”).
בכוחות הנפש, הענג הוא עליון מאד, הוא מפעפע וחודר בכל הכוחות (כמו חלב שומני), ונמצא אפילו מעל הרצון. אבל לפעמים אפשר להתמכר לתענוג… צריך לתת כל חלב לה’, לתת את התענוג עצמו לה’ על-ידי שמבינים שמעל התענוג נמצא כוח האמונה.
[לפי לחיות עם הזמן]
