דידן נצח

השבת אבדה

במחנה ישראל במדבר, שבט דן היה “מאסף לכל המחנות”. בראש הטור צועד “דגל מחנה יהודה” ובסוף סוגר “דגל מחנה דן”. מה תפקידו של המאסף? מי שצעד פעם בשיירה, בטיול או במסע צבאי, יודע שלמאסף צריך לבחור מישהו חזק מאד, מישהו שיעודד וידחוף, שידאג שאף אחד לא יישאר מאחור וילך לאיבוד.

חז”ל אומרים שתפקידו של שבט דן כמאסף היה השבת אבדות, למצוא ולהחזיר לבעלים כל מה שאבד במהלך המסע, ארנק או חמור (או מכשיר סלולרי…). חשוב עוד יותר הוא לדאוג לאנשים שהלכו לאיבוד, להחזיר אותם למשפחתם ולמקומם. ויותר בעומק: שבט דן מסייע לאנשים למצוא את עצמם! מכל מיני סיבות, אנשים פשוט הולכים לאיבוד: מאבדים את הדרך, את הביטחון העצמי, את תחושת השליחות, את הזהות – לאו דוקא במדבר השומם אלא גם בעיר הגדולה (למשל בגוש דן…). שבט דן יודע לעזור לכל אלו, להעמיד אותם על הרגלים ולהראות להם את הדרך.

יהודי פשוט

מהיכן נובע הכוח הזה של שבט דן? למעשה, דן הוא “יהודי פשוט” ותו לא, ללא יומרות מיוחדות. לאחר שנולדו ללאה אמנו ארבעה בנים, בקשה רחל אמנו מיעקב אבינו לקחת לאשה גם את בלהה שפחתה ואז נולד דן. אין לו יחוס מכובד כבני לאה ורחל, הוא בן השפחה שלכאורה מגיע רק כדי לעזור לרחל “להכנס לתחרות”… דן נולד מיד אחרי יהודה, אבל נראה שהמרחק ביניהם גדול מאד: יהודה בראש המחנה ודן בסופו, יהודה הוא המלך ודן מכונה “הירוד שבשבטים”. אך דוקא משום כך, יש בדן משהו מאד פשוט וישיר: הוא לא צריך למלא תפקיד מיוחד ולעמוד בציפיות גבוהות, וממילא אין לו תסביכים שמאפיינים אנשים חשובים וחכמים. במלים אחרות, לדן יש בריאות נפשית ובזכותה הוא יכול לעזור לאחיו למצוא את דרכם ואת זהותם.

אכן, שבט דן נוטה ‘לחתוך’ דברים, להכריע בפשטות במקום שאחרים מסתבכים ומתפלפלים.  כך מסופר בגמרא על מעשה קבורת יעקב אבינו במערת המכפלה: עשו הרשע בא ועיכב את הקבורה בטענה שהמקום שמור עבורו. בני יעקב השיבו שלאביהם היה שטר מכר על המקום, אלא שהשטר נותר במצרים. נפתלי יצא להביא את השטר, רץ כאילה שלוחה, אך בינתיים כולם מחכים ויעקב מוטל בבזיון. מי שהציל את המצב היה חֻשים בן דן. חושים היה כבד שמיעה וכשהבין מה קורה הרים את מקלו וסיים את הויכוח במכה אחת על ראש עשיו. חז”ל מוסיפים שיעקב אבינו פקח את עיניו לרגע קט וחייך… “ישראל סבא” אינו יכול להתאפק: הנכד הזה הוא משהו מיוחד, לחֻשים יש חושים בריאים.

לישועתך קויתי ה’

החיבה של יעקב אבינו לשבט דן מתגלה גם בברכה המיוחדת שהעניק לו לפני מותו: “דָּן יָדִין עַמּוֹ כְּאַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל. יְהִי דָן נָחָשׁ עֲלֵי דֶרֶךְ שְׁפִיפֹן עֲלֵי אֹרַח הַנּשֵׁךְ עִקְּבֵי סוּס וַיִּפֹּל רֹכְבוֹ אָחוֹר. לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי ה'”. יעקב רואה בעיני רוחו את שמשון הגבור המכה את אויביו כנחש. אבל מה המשמעות של פסוק הסיום “לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי ה'”? יעקב חווה כעת את רגעיו האחרונים של שמשון הזועק אל ה’ “זָכְרֵנִי נָא וְחַזְּקֵנִי נָא אַךְ הַפַּעַם הַזֶּה הָאֱלֹהִים וְאִנָּקְמָה נְקַם אַחַת מִשְּׁתֵי עֵינַי מִפְּלִשְׁתִּים” – ויעקב זועק יחד אתו לישועת ה’.

לשבט דן יש כוח מיוחד לנצח – חושים ושמשון “סוגרים עניין” במכה אחת. אכן, בשמשון יש ניצוץ עתידי, משיחי, שעובר דרך חושים בן דן – והרי חֻשים אותיות משיח, וגם דן הוא “נחש עלי דרך”, נחש = משיח. לכן המחזה הזה כל-כך מעורר את יעקב. לפני מותו, יעקב מתאמץ לראות ולגלות לבניו את קץ הגאולה, “הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים”, אבל הקץ נעלם ונסתם. גם שֵם הוי’ המפורש אינו כתוב בתורה בכל הפרשות האחרונות של ספר בראשית (אותן קוראים בחודש טבת), בכל סיפור ירידת ישראל למצרים, “חושך מצרים” ממש. אבל בברכת שבט דן נקרע לפתע המסך, אור משיחי מבזיק ושם ה’ מוזכר פעם אחת ויחידה, “לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי הוי’“!

בלשון חכמים יש ביטוי בארמית “דידן נצח [שלנו נצח]”, הרומז באופן מובהק לשבט דן: מלבד דן בתוך המלה דידן, גם ראשי התבות הם דן: דידן נצח, וגם האותיות שנותרו (יצח) עולות בגימטריא פעמיים דן (ומכאן שדידן נצח = 4 פעמים דן). דרך אגב, חסידי חב”ד מציינים את ה’ בטבת כ”יום דידן נצח”, היום שבו זכה הרבי מליובאוויטש ב”משפט הספרים” בארה”ב.

משיח של תוהו

שמשון הגיבור הוא דמות מופלאה. הוא נחשב בין שופטי ישראל ומושיעיו, “דן ידין עמו”. אבל, איך לומר, הוא ממש לא “הולך בתלם”. הכל אצלו יוצא מגדר הרגיל, מלידתו ועד מותו, ותמיד הוא פועל לבדו, ממש כמו “נחש עלי דרך”! יש בו כוחות עצומים, אבל לא תמיד הם הולכים למקומות הנכונים. העוצמה של שמשון היא אכן משיחית, אך היא מופיעה בצורה “פראית”, לא מעובדת ולא מסודרת, ולכן היא נשברת לבסוף. במושגי הקבלה, שמשון קשור ל”עולם התוהו” שיש בו “אורות מרובים וכלים מועטים” – כמו אנרגיה אדירה הגורמת לפיצוץ כיון שאין כלי מתאים שיכיל אותה.

התכלית היא להגיע ל”עולם התיקון“, שבו הדברים מופיעים בדרך כלל בצורה מסודרת ובשיתוף פעולה, האור הפנימי מתיישב בתוך כלי חיצוני מתאים. אבל איננו מוותרים על העוצמה של התוהו! הדרך של המשיח היא “אורות של תוהו בכלים של תיקון” – כוח אדיר כמו שמשון, “משיח דתוהו”, בתוך כלים וגדרים מסודרים שאינם מסתיימים בחורבן ומוות אלא בבניין וחיים.

החיבור הנכון בין תוהו לתיקון מתחיל בברכת יעקב, המביט בעין יפה בשבט דן, שכן יעקב אבינו נקרא בקבלה “בעל עולם התיקון”. וברמז: יעקב ועוד שמשון עולה בגימטריא משיח במילוי אותיות: מם שין יוד חית (מילוי האותיות רומז ל”כלים רחבים של תיקון”).

הכעס הנכון

הדימוי של דן לנחש מבטא את מידת הכעס. הכעס הוא מסוכן, ובדרך כלל צריך להתרחק ממנו כמו מאש שורפת, עוצמה של תוהו שלא כדאי לשחק אתה. אבל הכעס של דן הוא חיובי ונכון, כעס המופנה להילחם באויבים המושבעים שאינם מבינים שפה אחרת. והנה, לפי הקבלה, חוש הכעס הוא חוש-הנפש של חודש טבת! נוסיף לזה גימטריא יפה, טבת = תֹהו (בכתיב חסר, כמו בתורה), ונגיע למסקנה שבחודש טבת עלינו לתקן את הכעס, שיש בו עוצמה מרובה של תוהו, ולהשתמש בו במידה הנכונה ובמקום הנכון, כמו שבט דן.

המקום הנכון של דן הוא כ”מספר שתים” ליהודה. למרות ההבדל בין שני אלו, יש ביניהם שיתוף פעולה מעניין? כך למשל במלאכת המשכן: ראש האמנים היה בצלאל בן אורי משבט יהודה ואתו אהליאב בן אחיסמך משבט דן. גם בברכת יעקב, “דָּן יָדִין עַמּוֹ כְּאַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל”, כלומר, כמו יהודה המיוחד שבשבטים. ובברכת משה רבינו: “דָּן גּוּר אַרְיֵה” כמו “גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה”. הקשר בין השנים מתחיל בלידתם הסמוכה, ורמוז בכך שהשם דן יוצא מהאות ד בסוף יהודה (והאותיות דה בסוף יהודה רומזות ליהודה, הבן הרביעי, ודן, הבן החמישי). ולסיום, בספרי הקבלה נאמר ששר הצבא של מלך המשיח (משבט יהודה) יהיה משבט דן. וביחד – דידן נצח!