דע לומר תודה

“וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת ה’ עַל כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ יְהוּדָה וַתַּעֲמֹד מִלֶּדֶת”. מפרש רש”י, על פי חז”ל[א], שהאמהות ידעו שעתידים להוולד שנים עשר שבטים (שכולם נולדו בפרשתנו מלבד בנימין), וכיון שכן ‘מגיע’ לכל אחת מארבע נשות יעקב שלשה בנים. לכן כשנולד ללאה אמנו הבן הרביעי, אמרה “הפעם אודה את ה’, שנטלתי יותר מחלקי, מעתה יש לי להודות”.

והנה בגמרא נאמר “אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי, מיום שברא הקדוש ברוך הוא את עולמו לא היה אדם שהודה להקדוש ברוך הוא עד שבאתה לאה והודתו, שנאמר הפעם אודה את ה'”[ב]. אם כן, “הפעם אודה את ה'” הכוונה לא רק “הפעם” ביחס לשלשת הילדים הקודמים אלא “הפעם” הראשונה מאז בריאת העולם שמישהו מודה לה’! זאת מפני שללאה היתה הכרה ברורה שקבלה “יותר מחלקה” וזו הודאה שלמה.

לא מגיע לי כלום

אמנם לאה הגיעה להכרה הזו בשלמות בלידת יהודה, הבן הרביעי, אבל הדבר חוזר ומלמד גם על שלש הלידות הקודמות. כעת, לאחר שקבלה יותר מחלקה, ברור שמהתחלה הכל הוא בגדר מתנת חנם בלבד וצריך להודות על הכל!

כלומר, הודאה אמתית היא מתוך הכרה ש’לא מגיע לי כלום’. זהו יסוד עיקרי בתורת הנפש ותיקון הנפש בדרך החסידות, שיש להשריש היטב בעומק הנפש: ההכרה שבסופו של דבר לא ‘מגיע לי’ דבר, אלא כל מה שאני מקבל מאת ה’ הוא “מתנת חנם” בלבד. ממילא, כאשר פונים לה’ ומבקשים ממנו, הכל בלשון תחנונים, “תחנונים ידבר רש”[ג], תחנונים למתנת חנם, ועל כל מה שמקבלים מודים ואומרים “הפעם [כל פעם] אודה את ה'”.

יהודה הוא שבט המלכות, “לא יסור שבט מיהודה”[ד], וממנו יוצא דוד המלך ומשיח בן דוד. מה שיהודה הוא הבן הרביעי מתאים להיותו ‘הרגל הרביעית’ במרכבה: כלומר, במרכבה העליונה יש ארבע רגליים (כמו במעשה מרכבה שראה הנביא יחזקאל, שם הכל נחלק לארבע), חסד גבורה תפארת ומלכות – אברהם יצחק ויעקב הם חסד גבורה ותפארת (עיקר מדות הלב) ויהודה-דוד הוא המלכות[ה]. במערכת הספירות ובכוחות הנפש, המלכות היא האחרונה והחותמת, תכלית וסיום הכל – וכן היסוד של ההודאה וההכרה ‘לא מגיע כלום’, בלידת יהודה, חוזר וכולל כל מה שקדם. ורמז מובהק בדברי לאה, הפעם אודה את הוי’ = אברהם יצחק יעקב, הרגל הרביעית של יהודה כוללת את שלש הרגלים הקודמות[ו].

שני סוגי הודאה

ועדיין צריך להבין[ז]: וכי לאה היא הראשונה שהודתה לה’? והרי במזמור קל”ט תהלים, העוסק בבריאת האדם ומיוחס לאדם הראשון[ח], נאמר “אוֹדְךָ עַל כִּי נוֹרָאוֹת נִפְלֵיתִי נִפְלָאִים מַעֲשֶׂיךָ וְנַפְשִׁי יֹדַעַת מְאֹד”[ט]! גם “מזמור שיר ליום השבת. טוב להודות לה'”[י] נאמר בידי אדם הראשון[יא].

אפשר להסביר שישנם שני סוגי הודאה: הודאה במשמעות של שבח על נפלאות ה’ בכלל, והודאה על המתנה הטובה שה’ נתן לי בחסד חנם[יב]. הדבר נוגע לפירוש ספירת ההוד, כמו שמבאר אדמו”ר הזקן את המשמעות הפנימית של ספירת ההוד כמדה בנפש “ובכלל זה גם כן להודות לה’ על כל הטובות אשר גמלנו ולא להיות כפוי טובה ח”ו [הודאה על הטובה שנתנה לי] ובכלל זה להודות על כל שבחיו [הודאה ושבח] ומדותיו ופעולותיו באצילות ובריאות עליונים ותחתונים שהם משובחים עד אין תכלית ונאים וראוים אליו ית’ וית’ והוא מלשון הוד והדר”[יג]. אם כן, הודאה ושבח על פעולות ה’ הוא דבר שנעשה עוד לפני לאה, אבל הודאה על מתנה זה דבר שהתחדש-התגלה בלאה אמנו בהולדת יהודה, והרמז יהודה = הוד הוד, הודאה של שבח והודאה על מתנה.

אך ההסבר הזה עדיין לא מספק, שהרי גם הצדיקים שלפני לאה ידעו ודאי להודות על הטובה. לכן יש להעמיק ולומר שלאה התעצמה עם מדת ההודאה יותר מכל מי שקדם לה. אדם יכול להודות בלב שלם על מתנה טובה שקיבל, וסוף סוף המתנה עומדת בפני עצמה ופעולת ההודאה בפני עצמה (ההודאה היא פעולת הגברא והמתנה היא החפצא). אבל לאה היא הראשונה שקראה למתנה, הבן שניתן לה, על שם ההודאה! קריאת שם היא הגדרת המהות, ובזה אמרה לאה שאין כאן שני דברים נפרדים אלא המתנה כולה אומרת הודאה (החפצא מתאחד עם פעולת הגברא).

לאה עצמה מייצגת את ספירת הבינה, האות ה הראשונה בשם הוי’, “שם הגדֹלה לאה [שנדרש ה גדלה] ושם הקטנה רחל”. הבינה היא המחשבה, וכן מבואר שלאה היא “אותיות המחשבה” בנפש (לעומת רחל שהיא “אותיות הדבור”). לכן לאה היא המקור של הודיה לה’ – מתוך בינה-הבנה ש’לא מגיע לי כלום’ ועלי להודות. אכן, נאמר “בינה עד הוד אתפשטת”, התפשטות ספירת הבינה היא עד ספירת ההוד, הבינה מולידה הודאה-הודיה שלמה[יד].

יהודה ודוד

נחזור לשמו של יהודה. יהודה הוא השם היחיד בתנ”ך שמופיע בתוכו שם הוי’ בשלמות ולפי הסדר! רק האות ד נוספה (כאילו ‘נדחפה’) בין האותיות ו-ה. ראשית, האות ד רומזת להיות יהודה הבן הרביעי, הרגל הרביעית. בנוסף, האות ד רומזת לדוד המלך שיוצא מיהודה. ובהקשר שלנו, ד היא האות המיוחדת בשמו של יהודה המורה על ההודאה (ה-ד מודה לשם הוי’ וכך נוצר השם יהודה).

האות ד רומזת גם לשם הוי’ שיש בו ארבע (ד) אותיות. יותר מזה, מוסבר שהאות ה האחרונה בשם הוי’ מתפתחת בשלבים: ה היא אות המלכות (הרגל הרביעית) ובתחילה היא עצמה מופיעה כאות ד, דלת היא דלה ועניה[טו], “דלית לה מגרמה כלום [המלכות שאין לה אור עצמי משלה]”[טז]; לאחר מכן נוספת רגל שמאלית ל-ד וכך היא הופכת ל-ה, הוספה זו היא בהשפעת האות ו בשם הוי’ המופיעה כעת ברגלה של ה. זו הכוונה העיקרית בשמו של יהודה – ו משפיעה ל-ד והופכת אותה להיות ה[יז]. 

ובעבודת הנפש: הדלות הטובה היא ההכרה ש’לא מגיע לי כלום’ ולכן אני מודה על כל מה שאני מקבל. האות דלת נדרשת בראשי תבות דע לומר תודה[יח] – בדיוק מה שאנו לומדים מדברי לאה בהולדת יהודה. זו גם החוויה הקיומית של דוד המלך, המודה לה’ עוד ועוד במזמורי תהלים, מתוך הכרה ש”יחיד ועני אני”[יט] (ולא מגיע לי כלום).

בעומק, המיקום של ה-ד ביהודה, בין ו ל-ה, פירושו שה-ד היא המחוללת את יחוד אותיות וה בשם הוי’, זהו “יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה” (קודשא בריך הוא היינו ו, פרצוף זעיר אנפין, ושכינתיה היא אות ה, המלכות). כדי לפעול את היחוד צריך פשוט לומר תודה! להודות לה’ על הכל. ועוד, היות יהודה הבן הרביעי רומז לכח היחוד והזיווג שלו, כיון שהמספר ארבע קשור במהותו לרביעה, כמו שהפסוק “ומספר את רבע ישראל” מתפרש גם על ארבעת הדגלים במחנה ישראל וגם על “רביעותיהם של ישראל”[כ] (ובחכמת המספר: הריבוע הוא תוצאה של יחוד כאשר קו האורך מתיחד עם קו הרוחב). כך יהודה מיחד, בכח ה-ד, את אותיות וה.

צריך כמובן להודות על הנפלאות של ה’, אבל הדבר הגדול יותר הוא לדעת להודות על כל דבר, “על כל נשימה ונשימה”[כא], כל רגע בחיים. זו המודעות העתידית, שאנו מתקרבים אליה, של הודאה ותפלה מתמדת, ואז מתקיים היחוד השלם של קודשא בריך הוא ושכינתיה, “והיה ה’ למלך על כל הארץ”[כב].

ורמז לסיום: כאשר ‘נרחיב’ את ה-ד של יהודה ל-דוד, אזי יהודה יהפוך ליהודודה שעולה גואל, “ובא לציון גואל”[כג].