הדרכים הטהורות בעבודת ה’

“מַלְּפֵנוּ מִבַּהֲמוֹת אָרֶץ”

בפרשתנו חוזרת פרשת המאכלות המותרות והאסורות[א], כשעיקר החידוש הוא מנין ז החיות הטהורות – “איל וצבי ויחמור ואקו ודישֹן ותאו וזמר”. מהפסוק “מלפנו מבהמות ארץ ומעוף השמים יחכמנו”[ב] למדו חז”ל כי “אילמלא לא ניתנה תורה [ח”ו] היינו למידין צניעות מחתול, וגזל מנמלה, ועריות מיונה, דרך ארץ מתרנגול”[ג]. אכן, על אף שב”ה ניתנה תורה עדיין הפסוק “מלפנו מבהמות ארץ” במקומו עומד, וגם היום ישנן תכונות שעלינו ללמוד מהחיות. תכונות מסוימות לומדים חז”ל מחיות אסורות באכילה, אך בעיקר יש ללמוד מהחיות הטהורות – שבאכילתן יש גם ממד רוחני של הפנמת תכונותיהן (כפי שבארנו גם בענין אכילת שבעת המינים) – ומכל חיה טהורה יש ללמוד דרך מיוחדת בעבודת ה’[ד].

בחסידות[ה] מבואר כי האדם ניזון מחיות ומצמחים – שדרגתם נמוכה ממנו – היות שיש בהם ניצוצות מעולם התהו. עולם התיקון הוא עולם האדם, הכולל כ”עולם קטן”[ו] את כל תכונות המציאות באופן מאוזן ומתוקן. שאר הנבראים – המתיחדים כל אחד בתכונה בודדת – הם שרידי עולם התהו, בו כל תכונה התקיימה בפני עצמה, ללא איזון תכונות נוספות (אי-איזון שגרם להתמוטטות עולם התהו ושבר מדותיו). עצמת אורות התהו גדולה מאד, שהרי כל תכונה מתגלה ומתבלטת במלוא עוזה – ללא ריסון מדות נוספות – והדבר מתבטא בעצמות החיתיות המרשימות (שאין באדם). באכילת החיות ולימוד תכונותיהן ‘יורש’ האדם את אורות עולם התהו כדי להשתמש בהם באופן ראוי ומתוקן. יסוד זה נלמד מהפסוק “ורב תבואות בכח שור”[ז] – האדם המכוון ומנתב את כח התהו של השור מסוגל להפיק הרבה יותר תבואה ממה שהוא מסוגל להפיק בכחותיו שלו (בעבודה הפנימית תבואה – אותיות “ואהבת” – היינו אהבה רבה ועצומה, עד לדרגת “ורב חסד” שבכתר).

הלימוד מהחיות מתואר בלשון “אולפן” (“מלפנו”), דבר המעיד על קשר הלימוד מהחיות ואימוץ תכונותיהן לאות “אלף”. בעוד ש”תורת האדם”[ח] פותחת רק באות ב (אות עולם התיקון, בו כל התכונות זוגיות ומתכללות זו בזו, ומתוך כך שורה בו ברכה[ט]), מהבהמות ניתן ללמוד את התורה הפותחת באות א (המבטאת את עצמת התהו, כשכל אור מאיר לבדו; אכן אור רב מדי גורם לעולם ארור שסופו שבירה, כדרשת חז”ל שהתורה לא פתחה ב-א בהיותה “לשון ארור”[י])[יא]. ה-א, הקודמת ל-ב היא בגדר של “דרך ארץ קדמה לתורה”[יב] – “דרך ארץ” הנלמדת מהחיות דווקא, אך עליה להיות מוכלת באופן מאוזן בכלי התורה המבורכים. גם כאן, הדברים קשורים בעיקר לשור – בעל עצמת התהו הגדולה ביותר – הנקרא בתורה גם “אלוף”[יג].

פרצוף הבהמות והחיות

תחת הכותרת “וזאת הבהמה אשר תאכלו” מופיע בתורה ‘פרצוף’ של עשר בהמות וחיות מותרות באכילה, המכוון במובהק כנגד י הספירות. הקבלת הבהמות והחיות לפרצוף תהווה מפתח ללימוד דרך עבודת ה’ מהן:

ג הבהמות מכוונות כנגד הספירות כתר-חכמה-בינה – הבהמות הביתיות שייכות ל-ג הספירות העליונות שבבחינת “אור המאיר לעצמו”, אור המסתגר בביתו פנימה (ורמז לשייכות הבהמות למוחין בכללות: “שור שה כשבים ושה עזים” עולה “ראשית חכמה יראת הוי‘”[יד]). השור (הבהמה הגסה) בעל כח התהו הרב – המקור והשרש לכל הלימוד מהחיות, כנ”ל – מכוון כנגד הכתר המכונה “תהו”. שה כבשים ושה עזים (הבהמות הדקות) הם כנגד חכמה ובינה (שבהיותן “תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין” משותף להן השם שה). כבש הוא תואר לישראל, ששרש נשמותיהם בחכמה. העז מכוונת לבינה ש”מינה דינין מתערין” – מקור הדין העז והתקיף. חז”ל אף ציינו[טו] שעזים הן בבחינת “ברישא חשוכא”, בסוד “בורא חשך” השייך לבינה המקננת בבריאה, וכנאמר[טז] על תלמוד בבלי (שממח הבינה) “במחשכים הושיבני”[יז]. ז החיות הטהורות מכוונות כסדרן ל-ז מדות הלב – חיות הבר החיות בחוץ שייכות למדות, שבבחינת “אור המאיר לזולתו” (ולא נאריך בהקבלה):

ג ספירות המח הן אבני יסוד יציבות של כל מבנה הנפש, וצירופיהן השונים מולידים דרכים וכיוונים שונים בעבודת הלב (מדות הלב מוגדרות כ”קצוות”-כיוונים, ולא כמיקומים יציבים). לעניננו, מ-ג הבהמות ‘יורשים’ נטיות יסוד בנפש – השור (לשון מבט[יח]) מעניק מבט כולל על המציאות, והנחת יסוד על-שכלית באיזה דרך יש ללכת (הנחה המוליכה את האדם בנתיבו בעקשות ואמונה לא אנושיות, באופן של “בהמות הייתי עמך. ואני תמיד עמך”[יט]), ואילו מהכבש והעז מקבלים את נטיות הנפש להקל (מצד הימין-הכבש) או להחמיר (מצד השמאל-העז). מינון וסדר שונה של תכונות אלו מעניק לאדם דרך בחיים – דרך הנלמדת מאחת החיות הטהורות. החיים על פי התורה בכלל הם מאוזנים ומתוקנים, ובחירת דרך טהורה מסוימת בעבודת ה’ מוסיפה נופך יחודי (בחינת א מיחדת) לאדם ונותנת לו תוספת חיות ועוצמה (היונקת מהתהו) בהתקדמותו.

שבע הדרכים הטהורות בעבודת ה’

ורמז פלאי לכך ש-ז החיות מבטאות דרכי עבודת ה’ שונות, שלכל אחת אופי יחודי משלה ועם זאת כולן טהורות ורצויות: “איל וצבי ויחמור ואקו ודישֹן ותאו וזמר” עולה ז פעמים דרך (היינו שממוצע כל חיה הוא דרך, והיא מבטאת דרך יחודית), בדיוק כמו הפסוק “בכל דרכיך דעהו הוא יישר אֹרחתיך“[כ]!

נפרט בקצרה את ז הדרכים:

לובשי לבן: האיל, שכנגד ה”חסד א-ל”[כא], מדת אברהם, רומז לעבודת ה’ של מקובלי ספרד, לובשי הלבן, העוסקים בגילוי באור החסד הרב של הקבלה.

בעלי נגלה: הצבי, שכנגד הגבורה, מדת יצחק, רומז לדרך ליטא בה מורים לרבים רק נגלה שבתורה – באופן הפלפול ובריבוי “מלחמתה של תורה” – תוך גבורה וצמצום אור פנימיות התורה [כמובן, כל בעל שיעור קומה בדרך זו לא מתנגד חלילה לתורת הקבלה, ורובם אף עוסקים בה בסתר; המתנגדים לפנימיות התורה כבר אינם ‘חיות טהורות’ – דרך זו היא בבחינת עשו, פסולתו של יצחק (אכן, “רישיה דעשו בעיטפיה דיצחק”[כב], ויתכן שלאותו ‘מתנגד’ יש ראש טוב ללימוד גמרא בעיון ופלפול, כמבואר בחסידות לגבי כשרון עשו בלימוד, העולה לקדושה כשמתגלגל ל”עיטפיה דיצחק”)].

חב”ד: היחמור, שכנגד התפארת, מדת “יעקב איש תם”[כג], רומז לדרך חב”ד (המתבטאת בעיקר ענינה של ישיבת “תומכי תמימים”), המדגישה איזון בין קבלה וחסידות (חסד) לנגלה (גבורה). וכן, עבודת ה’ של התפארת היא “לאסתכלא ביקרא דמלכא”[כד] – התבוננות חבדי”ת עמוקה בתפארת ה’.

תורת ארץ ישראל: האקו, שכנגד הנצח, רומז לדרך “תורת ארץ ישראל”, השמה דגש על נצחיות כלל האומה ועל עבודת הנצחון והאחיזה בארץ. הנצח הוא “ענף החסד” ו”תורת ארץ ישראל” יונקת את חיותה מדרך המקובלים.

בעלי המוסר: הדישון, שכנגד ההוד, רומז לדרך המוסר – העוסק בתיקון מדות פגומות (שבבחינת “והודי נהפך עלי למשחית”[כה]) בוידוי והודאה בפגמי הנפש. בחובת הלבבות מוסבר שיסוד המוסר ותיקון המדות הוא הכרת תודה. ההוד הוא “ענף הגבורה” ושיטת המוסר היא ענף של דרך התורה הליטאית.

החסידות הכללית: התאו, שכנגד היסוד, רומז לדרך החסידות הכללית – שענינה ההתקשרות ל”צדיק יסוד עולם”[כו], והיא עוסקת רבות בשמירת ותיקון הברית.

ברסלב: הזמר, שכנגד המלכות, רומז לדרך חסידות ברסלב. עיקר עבודת ברסלב היא כניסה לעמדה הנפשית של מתפלל העומד חסר כל מול ה’ – עמדת הנפש של המלכות, בה נאמר “ואני תפלה”[כז], והיא המתבודדת בבקשה על כל פרט מתוך הכרה ש”לית לה מגרמה כלום”[כח]. גם עבודת ההתחזקות הברסלבית – חיפוש נקודות טובות בסוד “אזמרה לא-להי בעודי”[כט] – נובעת משפלות המלכות.

ולסיכום: