הוד שבחסד – אהבה והכרת הטוב

כל ילד מחונך לומר תודה. זה חשוב לאדם שאומרים לו תודה, ועוד יותר למודה עצמו – אמירת התודה מטפחת בנו את רגש הכרת הטובה על השפע שהגיע לנו.

אך הודיה אמיתית אינה מס שפתיים הבוקע מתוך מנגנון אוטומטי מותנה, אלא נובעת מאהבה. כאשר חשים אהבה למישהו, האהבה כלפיו נובעת מעצמה החוצה ומבקשת להתבטא בצורת אמירת תודה: תודה על כל מה שאתה נותן לי! תודה על מי שאתה! וככל שהאהבה עמוקה יותר, כך גם ההודיה הנובעת מתוכה. זהו ההוד שבחסד: תודה מתוך אהבה.

לא במקרה, היום היהודי מתחיל בהודיה – באמירת “מודה אני” מרגע שמתעוררים (“מודה אני לפניך, מלך חי וקיים, שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך”). ה”מודה” של הבוקר הוא בבחינת האדן (לשתי המלים אותו ערך גימטרי) עליו עומד היום כולו. כלל זה ביחסינו עם הקדוש-ברוך-הוא תקף גם ביחסים עם הבריות הסובבות אותנו: אם אנו יודעים לומר תודה מאהבה כלפיהם, הדבר ישמש בסיס איתן לכל מערכת היחסים שלנו.

כתוב בהלכה ש”ארבעה צריכים להודות ברבים” (כלומר לומר את ברכת “הגומל לחייבים טובות”, שהיא אמירת תודה על כך שחיינו ניצלו): חולה שנתרפא, חבוש שיצא מבית האסורים, יורד הים החוזר ליבשה והולך מדבריות ששב לישוב. ביחסינו עם אהובינו, ובמיוחד עם בן זוגנו, גם אנו צריכים להרגיש שאלמלא נוכחותו בחיינו, גם אנו היינו כל אחד מאותם ארבעה: בלעדיו היינו חולים, בלעדיו היינו כלואים, בלעדיו היינו בלב ים, בלעדיו היינו במדבר. אם זוכרים זאת, מרגישים כלפיו הכרת תודה בכל רגע ורגע.

תרגיל מעשי

חשבו על האדם היקר לכם מכל, ודמיינו כיצד החיים בלעדיו יהיו דומים למדבר, לים, למאסר ואף לחולי (כבביטוי משיר השירים “חולת אהבה אני”). כעת פנו אליו ואמרו לו תודה מכל הלב על כך שגאל אתכם מייסורים אלו.